שתי ציפורים בטווח הזמן הבינוני? מימד הזמן של המחאה החברתית

מאת: איתמר יקיר

א. טווחי הזמן: השאלה העיקרית של המחאה
יותר מכל דבר אחר מה שמַתְנה את האפשרות שהלבה הרעיונית של המחאה תמיר עצמה לכדי פתרונות מעשיים הרי זו מערכת של לוחות זמנים. במילים אחרות: יכולתה של המחאה להשפיע על עיצוב המציאות החברתית תלויה באופני המפגש של כמה טווחי זמן.
טווח הזמן המשתמע מטענות המוחים היה נדמה בתחילה כטווח הזמן המיָדי, כלומר סוף חופשת הקיץ, תחילת שנת הלימודים. הדבר נבע בעיקר מסיבות מעשיות, שרובן אינהרנטיות למחאה באשר היא. כך למשל ההישחקות ההדרגתית של המסות העוטפות את הגרעין הקשה, ועם זה האתגר לבסס רציפות, כמו גם הסכמה, בקרב הכוח המוביל עצמו (לכאורה אפשר לקבוע את עצם התנעתם של "המהלכים" ואת "ריענון השיח" בתור הישג, אלא שסוף סוף יש מי שצריך לאכוף לאורך זמן את ביצוען של הבטחות הממשלה, ולא פחות מזה להתגאות בְּהישגים שיושגו). גם עתה, לאחר פרסום ההמלצות, לא נתמתח טווח זה במידה רבה מאוד. אין פלא לכן כי עתה חשה הנהגת המחאה שהיא נבחנת על-פי המידה שבה "תוכל להחזיק" במהלך חודשי החורף הקרובים. כך אף מייעצים לה מומחים שונים ואנשי תקשורת, המפצירים בה שלא להרפות מן המאבק.
טווח הזמן המדריך את פעולתה של המפלגה השלטת משורטט על ידי הבחירות הקרובות. לפיכך, למפלגת השלטון יש צורך להגיע להישג מורגש בקרוב, כלומר במהלך שנת 2012 (כאן שבה ועולה בעיה שהיא מובנית בפוליטיקה הדמוקרטית, כאשר הישגי הגורמים האוחזים בשלטון, ואכן גם כישלונותיהם, מתרחשים בתחומים "אטיים" כמו תשתיות וחינוך. כדבר של מה בכך, ובאופן תדיר מאוד, זוכה שר אחד להשיק מיזם שתכנונו, ולעתים גם ביצועו, החלו בימי קודמו בתפקיד). עובדה זו מהווה את אחד ההסברים לבהילות שבה ביקש ראש הממשלה להביא את התכנית להצבעה בממשלה. וכל-כך, עד שכמה משריו הלינו על שלא הספיקו לעיין בכובד ראש במסקנות הוועדה.
על שני טווחי הזמן הללו רובץ טווח זמן מסוג אחר. זהו טווח הזמן של התרחשות המהלכים הכלכליים בַּמציאות. משך הזמן הדרוש לצורך הובלתם של תהליכי עומק, שלפחות כמה מהם נדרשים במסגרת הדיון הנוכחי (הקטנת הריכוזיות, מיגור המונופולים, פיתוח תשתיות וחיזוק החינוך), צפוי להיות ארוך למדי. אמנם, החלת שינויים במערכת המס, וגם סבסוד-מחדש, או הגדלת הסבסוד, של שירותי יסוד, הם תהליכים שניתן לבצעם בפרק זמן קצר יחסית, ואולם רבים יסכימו שאין די בתהליכים אלו, וכי הם צריכים, באופן כזה או אחר, להיות רק חלק מתוכנית כוללת רחבה יותר (כלומר: "ארוכת-טווח").

ב. בעיית האינפורמציה
המורכבוּת הנובעת מאי-התאמה זו שבין טווחי הזמן מועצמת מכוח בעיה נוספת המאפיינת את המחאה: בעיית האינפורמציה. נראה כי חוסר-הרצון להתעמת עם סוגיית טווחי הזמן ועם האתגרים שהיא יוצרת נובע בדיוק מבעיה זו, בעיית האינפורמציה – על צדדיה הכנים יותר או פחות. מאז ראשיתה עומדת המחאה מול מצוקת ידע, כלומר מצוקת חוסר-הבקיאות של רוב המוחים בסוגיות כלכליות מורכבות. מתוך מצוקה זו הלך והתפתח בקרב המוחים החשד ששמות התואר שמדביקים למושא מחאתם, ה"שינוי", מי שנדרשים להביאו ("הדרגתי", "זהיר", "ארוך טווח", "לא יורגש בקרוב") אינם אלא ביטוי לטכניקת השהיה מצד המפלגה השלטת והפקידות המקצועית. האומנם ניתן להצדיק לחלוטין חשד מיָדי זה המועלה כלפי מי ש"הידע בידם"?
"אני לא כלכלנית", "תפקידנו אינו לתת פתרונות", "אנו רק מבקשים לתת ביטוי למצוקה אשר הולכת ומחריפה" – כל אלו הן טענות רלוונטיות, ואכן ראוי לתת כבוד לעצם הביטוי שנותנים אזרחים לקשיים היומיומיים שהם חווים (יוקר המחיה), גם כאשר אין הוא מלווה בגיבוי תיאורטי מתאים בצורת חלופה כוללת המנוסחת היטב. עם זאת, קשה שלא להודות שבעיית האינפורמציה הביאה להיווצרות של נתק ברצף המעשי של המחאה. בשל כך, בין השאר, הוקם צוות היועצים החלופי מטעם המחאה, צוות ספיבק. אלא שהקמת הצוות לא נבעה כמדומה אך ורק מן הרצון לגשר על פערי הידע. נראה שהיא קשורה גם בדחפים הזהותיים שביסוד המחאה.

ג. "האם המחאה היא פוליטית?"
מאז ימיה הראשונים של המחאה – ובמידת מה גם בשעה שעלו שורות אלו על הכתב בראשונה, ערב "צעדת המיליון" – נדונה בתקשורת ובשיח הציבורי הרחב השאלה, האם המחאה היא מחאה "פוליטית". ובכן, מכיוון שכל שיח על חלוקת המשאבים בחברה הוא, במובן בסיסי למדי, שיח פוליטי, כך גם מחאה זו. המשמעות העקרונית (או: המעניינת) יותר של שאלה זו היא כנראה: האם, או עד כמה, הצליחה המחאה להתעלות מעל למאבק השבטי-זהותי מבלי לקרוס מטה, כדרכן של מחאות רבות בישראל, על פי קווי המחלוקת המוכרים היטב המתוחים בין השבטים המקומיים – אגב השארת חלק מן השבטים מחוצה לה (או לפחות המצאת הצידוק עבור אותם שבטים לעשות כן), ותוך מתן בכורה לדינמיקה המאבקית כשלעצמה, על חשבון הטענות הענייניות לפחות בחלקן. נראה שהתשובה לשאלה בגרסתה זו היא: במידה חלקית למדי. המחאה לא הצליחה שלא להיצבע בצבעים שבטיים מובהקים. משום כך, לכל הפחות, קשה גם לסתור את הטענה שהמחאה היא אכן מאורע פוליטי, אך הפעם במובן זה שהיא כוללת רתימה של שכבות רחבות באוכלוסייה למהלך שחלק עיקרי בו הוא ההתנגדות-לשלטון  כשלעצמה.

ד. ניגוד מובנה בין אינטרס קצר טווח לאינטרס ארוך טווח
כאן מתגלמת הסתירה הפנימית המלווה את המחאה מאז ראשית דרכה, סתירה שעוצמתה עודנה רבה; סתירה שבדרך שבה תיפתר, אם תיפתר, טמון חלק מן הסיכוי להצלחת המחאה (וככל שהצלחה זו מתוארת כדבר שאינו מתמצה בעצם יצירת השיח).
הבעיה היא כמדומה ששכבות מובילות במאבק (אני נזהר שלא לומר "השכבות המובילות במאבק") אוחזות בשלב זה בשתי שאיפות סותרות, שבקרוב אפשר שהן תיאלצנה להקריב את האחת לצורך מימוש האחרת. מצד אחד הן חפצות שהמחאה תצליח להביא לשינוי של ממש במדיניות הכלכלית של ישראל. מצד שני, הן אינן רוצות שהממשלה הנוכחית היא זו שתיענה לאתגר, ושהשינוי, במלוא היקפו המיוחל, יתרחש "במשמרת שלה". שהרי ממשלה זו – שהיא להשקפתן  אסון מדיני, קטסטרופה לדמוקרטיה ולחברה, ואשר הינה, בפועל וללא ספק, ממשלה שבראשה עומד מנהיג הימין השנוא ביותר בתולדות השמאל הישראלי – אם תיענה בצורה טובה (או למצער: מורגשת) לאתגר שהציבה בפניה המחאה, עשויה להגדיל במידה ניכרת את סיכוייה להיבחר בשנית בבחירות הקרובות.
סתירה זו מצאה את ביטויהּ המובהק ביותר בתגובה המהירה למדי, המהירה מדי, להקמת צוות טרכטנברג, תגובה שאפילו אותם גורמים וכלי תקשורת שגילו אהדה כלפי המחאה לא יכלו שלא להביע לעומתה תמיהה. תגובה זו (אשר אמנם, יש לציין, לא באה מצִדם של כלל מנהיגי המחאה) הייתה כה מהירה, והיא כללה ביטול כה גורף של דיוני הוועדה, ובהמשך גם של המלצותיה, עד שאפילו האפשרות לתאר תגובה שכזו כמעשה שעניינו טקטי בעיקרו נמוגה מאליה. ממילא הוסגרה – על כורחן של שכבות רחבות במאבק – הנטייה הזהותית השבטית של כמה ממוביליה, כלומר הנטייה לאתגר עד כדי חוסר ברֵרה את הממשלה המכהנת כדי להביא לכישלונה.

ה. מיהם המוחים?
אמנם, יש להודות שלא כל 400 אלף הצועדים שצעדו בתל-אביב וברחבי הארץ לפני כחודשיים הם מצביעי שמאל אשכנזים ממעמד בינוני וגבוה. אמנם, ניתן בהחלט לקבל את הטענה (הרלוונטית לגבי רבות מן המחאות) שישנם עוד רבים נוספים "בבית", המזדהים עם מטרות המחאה אך מנועים, מסיבות מעשיות, כמו נטל היומיום, מלהשתתף בה. עם זאת, קשה לסתור את הטענה ששכבות מובילות במחאה (ואולי גם: השכבות המובילות) באות מקרב אוכלוסייה זו, שהיא ברובה אשכנזית, בעלת אוריינטציה שמאלית מובהקת, גם אם פרגמטית על-פי רוב (כלומר אותו חלק באוכלוסייה שבשנות התשעים נמנה עם מצביעי מרצ והעבודה,  ואשר בשנים האחרונות סובל מתת-ייצוג בכנסת, כנראה מטעמים של הצבעה אסטרטגית, לקדימה; ואולי גם בשל שיעורי הצבעה נמוכים ביחס לממוצע הארצי, דבר שנבע אולי מתוך "ייאוש" ומ"אסקפיזם", ואשר עשוי להשתנות במידה לא מבוטלת בבחירות הקרובות).
בראשות המחאה עומדות כיום (ולמעשה כבר מאז ימיה הראשונים) שתי קבוצות הנהגה, שלאופי היחסים ביניהן תיוודע השפעה רבה על עתידה של המחאה. מצד אחד ניצבת הנהגת הסטודנטים, אלו המצטיירים, על פי רוב, כ"פרגמטים ונחמדים". מצד שני ניצב גרעין ההנהגה המקורי, אשר רוב חבריו מתעקשים להציג עצמם כ"כועסים ונעלבים" וכמי שאינם מסוגלים להאמין למילה היוצאת מפי ההנהגה המכהנת. מעבר לרגשות, למאוויים ולפנאי, שהמסות הגדולות תהיינה מסוגלות או בלתי מסוגלות, לגייס, בהידרשן לשוב אל הרחובות, נדמה כי עתיד המחאה יושפע במידה רבה מן השאלה האם הכוחות ה'כועסים' במחנה הסטודנטים יבחרו להיגרר אל הכיוון אליו מובילה קבוצת ההנהגה המקבילה, ולתחזק יחד איתה את מגמת הכעס-עלבון-וחוסר-האמון, וממילא, מתוך כל אלה, את הנטייה לחוסר-פשרות.

ו. שתי ציפורים
האפשרות לקצור הצלחה כפולה, מבחינתן של אותן שכבות מובילות, תלויה אפוא בשאלת טווחי הזמן של האירועים הקרובים בחיי המחאה ובתגובות שתינקטנה בפועל, מצד הממשלה, כלפי האתגרים שהציבה. בפרט, היא תלויה בתזמון של הנעת מהלכי התגובה ביחס למועד הבחירות (לפחות כל זמן שלא יתפרצו אירועים ביטחוניים נוספים, כמו חזרתו של שליט, אירועים אשר ישובו ויקצרו את זמן המסך של המחאה ובתוך-כך ישיבו את הבכורה לסוגיות המדיניות; ובהנחה שהצעדים שיינקטו אמנם יהיה בהם כדי לפייס, גם אם בהדרגה, חלקים ניכרים משכבות הביניים).
ככל שייווצר לוח זמנים שבו הממשלה המכהנת היא זו שאך תתניע את המהלכים הארגוניים, ואולי גם הפיסקליים, ה"הדרגתיים" וה"זהירים", אך מבלי שתספיק להנביט הישגים מורגשים שתוכל להתגאות בהם קודם הבחירות – או אז יוכל חלק זה של הנהגת המחאה לראות עצמו כמי שהשיג הישג כפול: כמי שהביא לתחילתו של שינוי במציאות החברתית, ובנוסף לכך אִתגר את ממשלת הימין והבאיש את ריחה (או: "הסגיר את מהותה האמיתית") עד כדי סילוקה מן השלטון.
יש לזכור: הימנעות מפריצת התקציב – המקובלת גם על רבים מן המומחים התומכים במחאה ואף מבקשים לייצגהּ או לייעץ לה – בלאו הכי קובעת מסמרות לגבי לוח זמנים זה. משמעות הדבר היא שהשינוי, אם יבוא, יהיה בכל מקרה הדרגתי למדי. לפיכך, אם בכוונתה של הנהגת המחאה להשיג הישג כפול, עליה, לכאורה, ליזום דווקא עיכוב של הנעת התגובה הממשלתית למחאה, כך שיקוצר עבור הממשלה המכהנת לוח הזמנים ליצירת שינוי מורגש – כזה שתוכל להתגאות בו ולרכוב על גבו אל הבחירות הקרובות. אלא שהשהיה שכזו עשויה בתורה לפגום במידה אנושה בסיכויי ההצלחה של המחאה, ואף להבאיש את ריחם של מנהיגיה ולהציגם כמי שמעוניינים בביסוס ההישג השבטי, על חשבון קידום טובתה של החברה בכללותה.
אחת הטענות העיקריות אשר הופנתה כלפי וועדת טרכטנברג היא שהוועדה נטולת מנדט ("שיניים"). בהמשך, לאחר פרסום ההמלצות, נטען כי אין די בהמלצות וכי היקף השינויים אינו נרחב דיו. ואולם, ממשלת נתניהו יכולה להפתיע את המוחים ולבחור לאמץ, ולממש בפועל, את רוב מסקנותיה של הוועדה, מה שייתן למפרע תוקף לכוחה ולסמכותה של הוועדה. חשוב מכך, מימוש ההמלצות עשוי להתרחש בקצב מהיר מן הצפוי והן עשויות להיתפס בעיני ציבורים רחבים, גם אם בהדרגה כאמור, כבעלות משמעות חיובית ואולי אף כביטוי לקשב ולהיענות מצד השלטון. אם אמנם כך יהיה הדבר, והגם שהסיכויים לכך אינם דווקא הגבוהים ביותר, או אז תהיה הנהגה זו של המחאה מוכרחה לבחור כיצד להתוות את מהלכיה הבאים: האם לנצח בקרב החברתי ולהפסיד במלחמה הפוליטית, לפחות לעוד ארבע שנים – או דווקא "להיעלב ולכעוס", כלומר להעדיף להקריב (או: להשהות עד למועד בלתי ידוע) את ההישגים הפוטנציאליים של המחאה, על מזבח כבודו וקנאותו של השבט אליו הן משתייכות.

 איתמר יקיר הוא סטודנט בתוכנית המצטיינים של בית הספר למדיניות ציבורית.

הגיבו באמצעות הפייסבוק

תגובות

Share This:

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*