פנסיית החובה בישראל – כיצד השתנה אי-השוויון בקרב קשישים

מאת: אביה ספיבק ושחר צמח.

פנסיית החובה שהוחלה על המשק בתחילת שנת 2008 נועדה בראש ובראשונה להקטין את מימדי העוני ואי-השוויון הגבוהים באוכלוסיית הקשישים. עבודה זו בוחנת כיצד השתנה אי-השוויון בקרב קשישים בעקבות החלת פנסיית החובה, ומוצאת כי מדד אי-השוויון קטן הן באופן מיידי והן באופן הדרגתי בזכות החלת הצו.

בין סוף שנות ה-80 לאמצע שנות ה-2000 נשחקו קצבאות הפנסיה בישראל כך שמדדי העוני ואי-השוויון בקרב קשישים גדל להיות ערב רפורמת פנסיית החובה מהגבוהים במערב[1]. שחיקה זו בקצבאות נגרמה בשל מגמות דמוגרפיות וכלכליות שהתרחשו בשנים אלו בישראל, כמו גם במדינות אחרות במערב. ראשית, התארכות עקבית בתוחלת החיים המקטינה את קצבאות הפנסיה החודשיות על-ידי הגדלת מספר התקופות עליהן אמור להתחלק החיסכון שנצבר בקרן הפנסיה האישית[2]; שנית, ירידה בביטחון התעסוקתי ובהתמדה בעבודה, שנגרמים בשל התגמשות שוק העבודה בישראל עם השחיקה בכוח העבודה המאורגנת; לבסוף, סיכוני שוק ההון והריבית הנמוכה המאפיינים את השווקים המערביים ומקטינים את תשואות קרנות הפנסיה, המושקעות ברובן בשוק ההון.

אתגרים אלה עודדו את הממשלה בישראל להרחיב את הכיסוי הפנסיוני על מנת להגדיל את ההכנסה מפנסיה של עובדים לא מבוטחים ולהקטין את אי-השוויון העולה בקרב קשישים. יש לציין, כי מהלך זה עומד בניגוד למגמת הקטנת המעורבות הממשלתית במערכת הפנסיה, שכן מאז אמצע שנות ה-90 משכה הממשלה בהדרגה את ידיה מניהול מערכת הפנסיה, תוך שהיא מטילה על האזרח את האחריות והסיכון להכנסתו לאחר הפרישה. כתוצאה מכך, בהתאם לתפיסה ליברלית ובדומה למדינות רבות בעולם המערבי, הסתפקה הממשלה בתפקיד הרגולטור ובהבטחת רמת קיום מינימלית באמצעות קצבאות הביטוח הלאומי.

פנסיית החובה נועדה להקטין את אי-השוויון בקרב קשישים באמצעות הרחבת הכיסוי הפנסיוני באוכלוסיות מוחלשות, הסובלות מביטוח פנסיוני מועט ולפיכך מרמת הכנסה נמוכה לאחר הפרישה. מחקרים מוצאים מתאם חיובי ומובהק בין הכיסוי הפנסיוני לרמת ההכנסה, כך שמרבית העובדים שאינם מבוטחים הינם מעוטי-שכר, וצו ההרחבה עתיד היה להבטיח את כניסתם למערכת הפנסיה. בתחילת העשור הקודם, למשל, היו מכוסים בפנסיה רק 50% מהעובדים המשתכרים מתחת ל-4,000 ש"ח לעומת 94% מעובדים המשתכרים מעל 7,000 ש"ח[3]. בחינת הכיסוי לפי מגדר, דת או ענף התעסוקה מעלה ממצאים דומים: 48% מהנשים מכוסות בפנסיה לעומת 60% מהגברים, 26% מהערבים לעומת 58% מהיהודים[4], ו-50% בענף הבינוי לעומת 91% בענף החשמל והמים (המאופיין בשכר גבוה בועדי עובדים דומיננטיים)[5]. הרחבת הכיסוי הפנסיוני לאוכלוסיות אלה אמורה הייתה להגדיל את הכנסתן בפרישה ולהקטין את אי-השוויון הגבוה בקרב קשישים. אלא שבחינה של השפעות פנסיית החובה על אי-השוויון או על העוני בקרב קשישים לא נערכה מאז החלת צו ההרחבה.

ניתוח האוכלוסיות שנכנסו למערכת הפנסיה בעקבות הצו מצביע על הצטרפות מאסיבית של אוכלוסיות עניות למערכת הפנסיה מאז 2008. על-פי דוח הממונה על שוק ההון, שיעור המשתכרים מתחת ל-4,000 ש"ח מבין מבוטחי החובה עומד כל כ-70%, ובמחקר זה אנחנו מוצאים שאוכלוסיות מוחלשות כגון נשים, ערבים, עובדים בענפים ללא איגודי עובדים חזקים או עובדים לא-מקצועיים מיוצגים ביתר בקרב מבוטחי החובה לעומת כלל המדגם. כך למשל, רק 33% מעובדי ענף אירוח ואוכל הינם מבוטחי פנסיית רשות (משמע, היו מבוטחים לפני צו ההרחבה) לעומת 100% בענף החשמל והמים, ו-32% מהעובדים הלא-מקצועיים לעומת 85% במקצועות אקדמאיים.

בהמשך לממצאים אלה, אנו משערים כי פנסיית החובה עתידה להוריד את מדד אי-השוויון באוכלוסיית הקשישים. בחנו את השערה זו באמצעות חיזוי קצבת הפנסיה החודשית של כל מבוטח במדגם וחישוב חודשי של מדד אי-השוויון (מדד ג'יני). המדגם בו עשינו שימוש התקבל מקרן פנסיה גדולה וכולל פרטים אישיים ומאפייני שכר של 1,951 מבוטחים[6] על-פני 120 חודשים – מינואר 2004 ועד דצמבר 2013; חיזוי קצבת הפנסיה החודשית נערכה באמצעות שימוש בסימולטור פנסיה חדשני, העושה שימוש במשתני המגדר, הגיל, השכר וההתמדה בעבודה של כל מבוטח, על מנת להתאים לו את קצבת הפנסיה הצפויה בכל תקופה. לראשונה, אנו עושים שימוש במשתנה ההתמדה בעבודה על מנת לחזות בדיוק רב ככל האפשר את קצבת הפנסיה הצפויה לכל מבוטח, ומוצאים שהוספת המשתנה למחקר מקטינה את קצבת הפנסיה הממוצע ב-1,300-1,800 ש"ח.

בהתאם להשערת המחקר, אנו מוצאים שבעקבות פנסיית החובה קטן מדד אי-השוויון בקרב קשישים ב-1.2 נקודות אחוז באופן מיידי וכן ב-0.4 נקודות אחוז בכל תקופה (תקופת הבסיס היא חודשיים). תוצאות אלה מראות פנסיית החובה שהוחלה על המשק ב-2008 עתידה למלא את ייעודה ולהקטין את אי-השוויון בקרב קשישים באמצעות הרחבת הכיסוי הפנסיוני באוכלוסיות מוחלשות.

יחד עם זאת, אנו מוצאים שפנסיית החובה לא עתידה להגדיל את ההכנסה בפרישה של קבוצות מוחלשות אחרות שעל-אף פנסיית החובה עדיין אינן מבוטחות. אזרחים שאינם בכוח העבודה אינם צפויים להגדיל את קצבת הפנסיה שלהם בעקבות הרפורמה, ועובדים שאינם מתמידים במקום עבודתם עלולים שלא להיות מבוטחים זמן רב (שכן חובת הביטוח חלה על עובדים רק לאחר 6 חודשי עובדה), ולפיכך להגדיל את הכנסתם בפרישה בסכום נמוך בלבד.

גם עובדים אשר יגדילו את הכנסתם בעקבות פנסיית החובה עלולים לצבור חסכון פנסיוני נמוך יחסית בשל מאפיינים שונים של המשק הישראלי: הירידה בביטחון התעסוקתי, משיכת כספי הפיצויים, דמי ניהול או הריבית הנמוכה השוררת בישראל מקטינים את קצבת הפנסיה בצורה ניכרת. יש לציין כי משתנים אלה מתואמים רגרסיבית עם השכר ומשפיעים לא רק על גבוה הקצבה – אלא גם על  אי-השוויון בהכנסות מקצבאות.

כך למשל, פרט בעל שכר של 10,000 ש"ח העובד 10.2 חודשים בשנה (ממוצע לעובדים יהודים), או פרט העובד 9.5 חודשים בשנה (ממוצע לעובדים ערבים), יקבלו קצבה הנמוכה ב-1,266 ש"ח ו-1,758 (בהתאמה) ביחס לעובד שעבד 12 חודשים בשנה. גם משיכת כספי הפיצויים (שהתגברו מאז כניסתם של עובדים עניים למערכת הפנסיה) עתידים להקטין את קצבת הפנסיה שלהם בכ-30% (שהם כ-2,837 ש"ח לעובד הממוצע) לעומת פרט אשר אינו מושך את כספי הפיצויים.

נוסף על כך, העובדה כי רבים ממבוטחי החובה הינם עובדים מעוטי-שכר במקצועות לא-מאוגדים מביאה אותם לשלם דמי ניהול גבוהים על החיסכון. כ-66% מהמבוטחים משלמים את דמי הניהול המקסימליים (6%,0.5%) בעוד עובדים מרובי שכר או מאוגדים משלמים דמי ניהול נמוכים בהרבה, כך שנוצר סבסוד צולב, רגרסיבי, בין המבוטחים מעוטי-השכר למרובי-שכר. אנו מוצאים כי לעומת דמי ניהול ממוצעים, דמי ניהול מקסימליים מורידים את קצבת הפנסיה בכ-441 ש"ח, ודמי ניהול נמוכים מגדילים את הקצבה ב-464 ש"ח. גם הריביות הנמוכות תורמות לירידה בקצבאות הפנסיה, ותשואה של 3% (במקום 4.26% המקובלת כיום) מקטינה את קצבת הפנסיה של עובד ממוצע ב-1,664 ש"ח בחודש.

ממצאים אלה מובילים את החוקרים להמליץ על עריכת מחקר מקיף הכולל מדגם מייצג של כלל העובדים – המבוטחים והלא מבוטחים, ובאמצעות בחינת נתוני השכר, ההפרשה לפנסיה, ההתמדה בעבודה ומשיכת כספי הפיצויים לאמוד במדויק את השפעת פנסיית החובה על אי-השוויון באוכלוסיית הקשישים.

[1] ערב פנסיית החובה, בשנת 2008, היה מדד אי-שוויון בקרב קשישים השלישי בגובהו ב-OECD; בשנת 2009 היה מדד העוני בקרב קשישים בישראל החמישי בגובהו ב-OECD.

ראה למשל נתוני OECD: http://stats.oecd.org/Index.aspx?DataSetCode=IDD.

או: דן בן-דוד וחיים בלייך. "עוני ואי שוויון בישראל: התפתחויות לאורך זמן ובהשוואה ל-OECD". מרכז טאוב, 2013.

[2] בקרן הפרשות מוגדרות (DC), שחיקת הקצבאות מתרחשת על-פי המנגנון המתואר לעיל; בקרן זכויות מוגדרות (DB), התארכות תוחלת החיים גררה גירעונות אקטואריים בקרנות שגרמו להרעת התנאים והקטנת הקצבאות עבור מצטרפים חדשים.

[3] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הסקר החברתי 2002.

[4] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הסקר החברתי 2002.

[5] ערן טרקל ואביה ספיבק, "הכיסוי הפנסיוני בישראל". רבעון לכלכלה, 48 (3). 2001.

[6] יש לציין כי המדגם הינו מדגם מייצג של אוכלוסיית החוסכים, אך הוא אינו מדגם מייצג של כלל אוכלוסיית העובדים שכן הוא כולל רק עובדים מבוטחים לפנסיה.

הגיבו באמצעות הפייסבוק

תגובות

Share This:

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*