עוני, אי-שוויון ואבטלה במצרים

מאת:  פאול ריבלין

הפגנות הענק חסרות התקדים במצרים, אשר הובילו לסילוקו של הנשיא חוסני מובארק, נבעו מגורמים פוליטיים וכלכליים. הגורם הפוליטי הוא היעדר הדמוקרטיה, שמתבטא ראשית כול בשלטונו בן שלושים השנה של מובארק ומאמציו לקבוע את בנו כיורשו. המשטר של מובארק נחשב מושחת עד כדי כך שהפך לנושא ספרותי. על כך נוספות האלימות המשטרתית, הביורוקרטיה המחרידה ואטימות הממשלה אל מול בעיות היומיום הקשות של האוכלוסייה. הדחתו של זין אל-עאבדין בן עלי, נשיא תוניסיה, בחודש ינואר היתה לניצוץ שהביא את המצרים בני מעמד הביניים ומעמד הפועלים לצאת אל הרחובות.

       הגורמים הכלכליים היו העוני, האי-שוויון בחלוקת ההכנסות והאבטלה בקרב הצעירים. מתבקשת השוואה בין עושר המעטים, לרבות בני משפחת הנשיא, לבין עוני הרוב במצרים. מהו גודל הבעיה וכיצד התפתחה? בשנת 2009 מנתה אוכלוסיית מצרים 83 מיליון נפשות. ההכנסה הלאומית עמדה על 172 מיליארד דולר וההכנסה הלאומית לנפש עמדה על 2,072 דולר. היות ומוצרים בסיסיים רבים במצרים מסובסדים, ערך ההכנסה במונחים של כוח הקנייה היה גבוה יותר וגדל ב-60% בדולרים שוטפים מאז שנת 2000.

       בעשור האחרון גדלה האוכלוסייה בכ-1.8% בשנה, או כמעט ב-1.5 מיליון נפשות, אך האוכלוסייה בגיל העבודה גדלה בכ-2.2% בשנה. מצרים צריכה ליצור לפחות מיליון משרות בשנה רק כדי לבלום את האבטלה הגואה. בהתחשב במספר הגדול של סטודנטים שסיימו את לימודיהם כל שנה, סך המשרות צריך לכלול הרבה מאוד מקומות לכוח עבודה מיומן, אך דבר זה לא התקיים עקב אופיו של תהליך הצמיחה והיחלשות התיעוש.

       שיעור האבטלה הרשמי הוא 8-9% (שני מיליון), אך נתון זה מסווה את חומרת הבעיה, מכיוון שהביטוי "מועסקים" מתייחס לכל מי שעבד, ומתעלם מאורך תקופת עבודתו. כך, אלה שעבדו במשרה חלקית, אפילו כמה שעות בשבוע, אינם נחשבים למובטלים. יתר על כן, שיעור ההשתתפות הנמוך של הנשים מקטין את גודל כוח העבודה, ופועל יוצא מכך הוא שהוא מוריד את הבסיס המשמש למדידת האבטלה.

       בשנת 2005 34% מבני 15–25 היו מובטלים. בקרב בני 25–30 היה שיעור האבטלה 16%. שיעורים אלה גדלו לאורך העשור הקודם. האבטלה היתה גבוהה בהרבה בקרב נשים לעומת גברים; גבוהה יותר באזורים עירוניים מאשר באזורים כפריים וגבוהה הרבה יותר בקרב המשכילים מאשר חסרי השכלה. בשנת 2006, מעל 20% מהגברים ו-40% מהנשים בגיל 15–29 בעלי השכלה אוניברסיטאית היו מובטלים. האבטלה בקרב צעירים היתה ממושכת ולעתים קרובות לֻוותה בהשפעות כלכליות, חברתיות ופסיכולוגיות שליליות. בקרב האנאלפביתים, המהווים 34% מהאוכלוסייה הבוגרת, רק 2% היו מועסקים.

       מלבד זאת ישנה גם תת-תעסוקה המונית: אנשים שעובדים אבל אינם תורמים תרומה משמעותית למשק. רבים מן העובדים בביורוקרטיה הענקית של מצרים, שמהווה 25% מכלל התעסוקה במדינה, נכנסים לקטגוריה זו. לבסוף ישנו המגזר הלא-פורמלי אשר מורכב ברובו ממספר רב של עסקים זעירים, כולל רוכלים רבים.

       יש להביא בחשבון את ההכנסה של המצרים. המצרי הממוצע משתכר שכר נמוך מאוד ולכן רבים מהמועסקים חיים בעוני. המספר הגדול של בעלי שכר נמוך ומובטלים גורם לכך שההכנסה הלאומית של מצרים מחולקת באופן בלתי שוויוני. בשנת 2008 נקבע שכר המינימום ל-70 דולר לחודש, כאשר כ-40% מהאוכלוסייה היו בעלי הכנסה של שני דולר ליום או פחות. בחודש אוקטובר 2010 אישר בית המשפט המינהלי פסק דין מוקדם יותר, אשר חייב את הממשלה לקבוע שכר מינימום חודשי של 207 דולר לעובדי המגזר הציבורי והפרטי, שרובם מרוויחים הרבה פחות מזה.

       למרות הצמיחה הכלכלית, הגידול בתעסוקה היה מוגבל. בין השנים 1997 ו-2005 צמחה הכלכלה בשיעור שנתי ממוצע של 4.23% אך שיעור התעסוקה עלה ב-2.54% בלבד. פער זה היה בולט ביותר בתחומי הייצור התעשייתי והכרייה — בהם התפוקה גדלה ב-5.5% ואילו התעסוקה רק ב-0.7%. בין אותן שנים עלה סך התעסוקה בכ-4.3 מיליון משרות: קרוב למיליון משרות בחקלאות, 2.5 מיליון משרות בשירותים, 700 אלף בבנייה ורק 85 אלף בתעשייה.

       מגזר התעשייה היווה את הבסיס לשינוי של כלכלת מזרח אסיה ודרום מזרח אסיה, אך במצרים היה שינוי זה מוגבל מאוד. מצרים לא הצליחה לחדור אל השוק הבינלאומי של הסחורות המיוצרות עקב התיעוש מוגבל. זה היה נכון גם לגבי מדינות ערביות אחרות, ועקב כך הן החמיצו חלק ניכר מיתרונות הגלובליזציה. המורשת ההיסטורית קשה ביותר. מצרים, כמו מדינות ערביות אחרות, סובלת מפער עצום בפיתוח הכלכלי-מוסדי שלה. הפער היה בולט ביותר בהיעדר תאגידים מסחריים באזור במשך תקופה ארוכה. בשנים האחרונות נעשה רבות כדי לשפר את הסביבה העסקית, אך גם מדינות ואזורים אחרים נעים קדימה, מתוך ניצול הגלובליזציה על מנת להגדיל את חלקם בסחר העולמי.

       בשנת 2009 ייצאו מדינות ערב רק 137 מיליארד דולר של סחורות (או 1.6% מכלל העולם). (נתון זה אינו כולל את איחוד האמירויות הערביות עקב ייצוא מחדש הקיים בהם- reexports). מצרים מייצאת עשרה מיליארד דולר, אשר היוו גידול בריא מאז שנת 2000, שבה יוצאו מעל מיליארד דולר, אך יש להשוות נתון זה עם 43 מיליארד דולר יצוא עבור ישראל, ו-78 מיליארד דולר יצוא עבור טורקיה.

       כתוצאה מכך, יתרונות הצמיחה התפשטו במצרים פחות מבמדינות אחרות אשר חוו את התיעוש בצורה ניכרת יותר. התוצאה היא ש-87% ממשקי הבית במצרים הם בעלי הכנסה שנתית פחותה מ-1,000 דולר בשנה, ואילו 3% בעלי הכנסה שנתית גבוהה מ-2,000 דולר. מצרים חווה פיגור לעומת מדינות שעברו תיעוש משמעותי יותר. בסין, 50% ממשקי הבית בעלי הכנסה פחותה מ-1,000 דולר, ו-19% בעלי הכנסה גבוהה מ-2000 דולר; בהודו 66% ממשקי הבית בעלי הכנסה פחותה מ-1,000 דולר ו-12% בעלי הכנסה גבוהה מ-2,000 דולר.

       אם לא די בכך ששיעור האבטלה האמיתי גבוה יותר מהשיעור שעליו הממשלה מצהירה, הנה גם שיעור האינפלציה למעשה גבוה יותר מהמדד המוצהר. בשנת 2010 עמד שיעור האינפלציה על 12%, אולם מחירי המזון עלו ב-20%. מזון מהווה 40% מההוצאה של המצרי הממוצע, ועל כן היה זה מניע חזק להתפרצות הכעס של המצרים לאחרונה.

       שבועות של הפגנות גרמו להפסדים כלכליים גדולים מאוד. גיוס כספים בחו"ל יסייע לפצות על חלק מהנזק, אבל אם המשכורות יעלו בעקבות השביתות הנוכחיות, הסיוע לא יספיק. האתגרים של הממשל החדש במצרים עצומים. האם יוכל להתמודד עם השחיתות הגואה, השוללת מידי הממשלה מיליארדים מהכנסות ממסים? האם יוכל לווסת את המונופולים שבבעלות המקורבים למוקדי הכוח? האם יוכל לשפר את התשתית ואת השירותים החברתיים? ולבסוף, האם יוכל המשטר לשנות את דפוס הצמיחה כדי ליצור משרות משתלמות יותר במגזרים שיהיו תחרותיים בקרב השווקים בעולם?

       מצרים נתפסה זמן רב כענק הרדום על שפת הנילוס. בשבועות האחרונים הוכיחה האוכלוסייה שהיא התעוררה, ומעתה תצפה לביצועים טובים בהרבה משליטיה. בלא ביצועים אלה, אי-השקט וחוסר שביעות הרצון יוסיפו לרחוש עד הפיצוץ הבא.

הגיבו באמצעות הפייסבוק

תגובות

Share This:

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*