מידת ההשפעה של סיכון מוסרי כפי שהיא משתקפת בדפוסי מציאת עבודה של מובטלים בישראל

מאת: עומר פייטלסון

פייטלסון - תמונה ראשית

משך מתן דמי האבטלה בישראל הוא הנמוך ביותר בקרב מדינות ה-OECD להוציא בריטניה:  פחות מרבע הממוצע של [OECD[1. ההצדקה הנהוגה ליישום מערכת מחמירה מהסוג שמונהג בישראל היא כי ייתכן שהפרטים מאופיינים בסיכון מוסרי, כלומר מצב שבו אדם מבוטח כנגד אירוע ביטוחי (כגון שרפה או גנבה) ועל כן הוא משנה את התנהגותו באופן אשר דווקא מגביר את הסיכון להתרחשות האירוע. בהקשר של אבטלה, הטענה היא שמכיוון שמתן דמי אבטלה מפחית את הנזק הנגרם למובטל מאבטלתו, הוא מהווה תמריץ להתאים ולהאריך את תקופת האבטלה ולנצל את מלוא תקופת הזכאות.

מאמר זה בוחן את השאלה באיזו מידה דפוסי מציאת עבודה של מובטלים בעלי מאפיינים שונים בישראל משקפים תכנון המביא בחשבון את אורך תקופת הזכאות לדמי אבטלה?

אפשר לשער שמחד גיסא מובטל ישאף לממש את מלוא תקופת הזכאות שלו לאבטלה, שבמהלכה הוא זוכה למעין "פנאי מסובסד", ומאידך גיסא ירצה להבטיח שלא יוותר בלא עבודה ובלא הכנסה עם תום תקופת הזכאות. בהתאם, צפוי כי הסיכון המוסרי יתממש ביתר שאת אצל מובטלים חזקים בשוק העבודה, כלומר כאלה שמוצאים עבודה בנקל, וכן אצל מובטלים שמצבם הכלכלי מאפשר להם לספוג תקופה מסוימת בלא הכנסה. מובטלים אלו ימתינו לסוף תקופת האבטלה לפני הגברת מאמציהם למצוא עבודה וימצאו עבודה במהירות לאחר מכן. לעומתם, צפוי כי מובטלים חלשים יושפעו פחות מסיכון מוסרי. מכיוון שהם יודעים שסיכוייהם למצוא עבודה נמוכים, הם ישקיעו מאמצים בחיפוש עבודה מלכתחילה ולא יסרבו להצעות עבודה (ובכל זאת יוותרו חלקם בלא עבודה גם תקופה ארוכה לאחר תום תקופת הזכאות שלהם).

כדי לבחון את דפוסי ההתנהגות בפועל של מובטלים בישראל נבדקו נתוני המוסד לביטוח לאומי על  מובטלים שזכאים לתקופת דמי אבטלה של 175 יום (התקופה הארוכה ביותר הניתנת). המחקר בדק שלוש שנים שנבחרו כיוון שכל אחת מהן משקפת מצב מקרו-כלכלי שונה במשק: בשנת 2007 חלה צמיחה גבוהה ומתמשכת; שנת 2009 אופיינה במשבר הגלובלי, אשר הביא לירידה בתוצר במשך שני רביעים; ושנת 2011 הייתה שנה "רגילה".

ממצאי העבודה (לוח 1)  מלמדים כי במבט כולל, כ-21 אחוזים בלבד מכלל המובטלים באוכלוסיית המחקר מצייתים למודל הסיכון המוסרי: מיצוי מלא של תקופת הזכאות וחזרה לעבודה מיד עם תום תקופת הזכאות.[2] כ-40 אחוזים מכלל המובטלים יצאו מאבטלה לפני תום תקופת הזכאות, וכ-39 אחוזים נותרו בלא הכנסה ונאלצו לחפש עבודה לאחר תום תקופת.

לוח 1: פילוח יוצאים מאבטלה לעומת תום תקופת הזכאות שלהם

שנה יציאה מאבטלה לפני תום תקופת הזכאות יציאה מאבטלה בתום תקופת הזכאות (ללא חודשי מרווח[3]) יציאה מאבטלה לאחר תום תקופת הזכאות (בעלי חודשי מרווח)
2007 41.0% 20.0% 39.0%
2009 41.4% 20.5% 38.2%
2011 37.0% 21.4% 41.6%
מקור: מאגר נתונים ביטוח לאומי

כדי לזהות את המאפיינים המגבירים את הסיכוי להתנהגות התואמת סיכון מוסרי נבחנו דפוסי המיצוי של מובטלים שונים. בוצעה בחינה אמפירית דו-שלבית: בשלב הראשון נותחה התנהגות מוצאי העבודה בתוך תקופת הזכאות. בשלב השני נותחה התנהגות מובטלים שתקופת זכאותם הסתיימה טרם מציאת עבודה חדשה. באמצעות הפרדה זו התאפשרה הבחנה בין מאפייניהם של מובטלים שניצלו את מלוא תקופת הזכאות בשל קושי למצוא עבודה חדשה, ובהתאם גם לא מצאו עבודה לאחר תום תקופת הזכאות, לבין אלו שתכננו ובחרו בכך מטעמי סיכון מוסרי, ובהתאם מצאו עבודה עם תום תקופת הזכאות.

הממצאים מלמדים כי עלייה בשיעור דמי האבטלה שהמובטל זכאי להם מגבירה את הסיכוי להתנהגות התואמת את מודל הסיכון המוסרי. הסבר אפשרי לתופעה זו הוא קיומו של שוק הון לא משוכלל, המקשה על עובדים בעלי שכר נמוך ומשאבים מועטים לממן את מלוא צורכיהם בתקופת קבלת דמי האבטלה באמצעות לקיחת הלוואות. הסבר זה תואם את התיאוריה של ראג' צ'טי, שעל פיה דווקא מובטלים הנהנים מנזילות, המתואמת חיובית עם גובה דמי האבטלה, נוטים להאריך את תקופת קבלת דמי האבטלה עד תום תקופת הזכאות.[4]

קבוצות אשר נמצא כי הן מתנהגות בהתאם למודל הסיכון המוסרי הן גברים מבוגרים נשואים, נשים מבוגרות רווקות, משפחות עם מספר ממוצע של ילדים ועולים חדשים. קבוצות אלה אינן מאופיינות כחלשות יחסית לקבוצות אחרות בשוק העבודה. בדיקה מעניינת נוספת הייתה חקירת דפוסי ההתנהגות של מציאת עבודה בתקופה שלאחר תום תקופת הזכאות, ובפרט בקרב קבוצות חלשות בשוק העבודה. היה צפוי שקבוצות אלה יתקשו במציאת עבודה וייטו להישאר בלא עבודה גם לאחר תום תקופת הזכאות. תוצאות בדיקה זו הראו כי הקבוצות אשר התנהגו כך (התקשו למצוא עבודה גם לאחר תום תקופת הזכאות) הן משפחות מרובות ילדים, תושבים במועצות מקומיות ערביות ובעלי ותק גבוה במקום עבודתם לפני האבטלה.

לשם המחשה, בתרשימים שלהלן מוצגים ממצאי תוצאות הרגרסיה הלוגיסטית לגבי מובטלים שהם עולים חדשים (אשר עלו מ-1990 ואילך). תרשים 1 מראה כי בכל שלוש השנים שנבדקו נמצא שעובדת היותו של מובטל עולה חדש מגבירה את הסיכוי שימתין עד תום תקופת הזכאות ורק אז ימצא עבודה. תרשים 2 מראה כי הסיבה לכך אינה קושי במציאת עבודה: ככל שמרחק הזמן מתום תקופת הזכאות גדל, עובדת היותו של מובטל עולה חדש מקטינה את הסיכוי שייוותר בלא עבודה.

תרשים 1: סיכוי ליציאה מאבטלה בתום תקופת הזכאות בלבד
פייטלסון תרשים 1

תרשים 2: סיכוייו של עולה חדש לחודשי מרווח בין סיום תקופת הזכאות ובין מציאת העבודה

פייטלסון תרשים 2

תרשים 3 מראה כי סיכוייה של אישה נשואה בגיל 50–55 לקיומם של חודשי מרווח בין תום תקופת הזכאות לדמי אבטלה לבין מציאת עבודה הולכת וגדלה עם מספר חודשי המרווח, כלומר, בכל שלוש השנים שנבדקו ההסתברות לשלושה חודשי מרווח גדולה מזו של שני חודשי מרווח – דבר המעיד על הקושי של קבוצה זו במציאת עבודה.

תרשים 3: סיכוייה של אישה נשואה בת 50–55 לחודשי מרווח בין סיום תקופת הזכאות ובין מציאת העבודה

פייטלסון תרשים 3בבחינת השפעת תנאי המקרו במשק היה צפוי כי צמיחה ותעסוקה מלאה יגבירו את הסיכון המוסרי, אולם נמצא כי האוכלוסיות המושפעות מתנאי צמיחה הן דווקא האוכלוסיות אשר אינן נחשבות חזקות (בעלי ותק גבוה, בעלי ילדים ותושבי יישובים ערביים) ואשר מלכתחילה לא היה צפוי שינהגו באופן התואם במידה רבה את מודל הסיכון המוסרי. בקרב קבוצות אלו, דווקא בשנת צמיחה לא ניכרה ההמתנה לתום תקופת הזכאות למציאת עבודה או תוספת חודשי מרווח. עם זאת, בצדו השני של מחזור העסקים, נמצא כי עובדים בתחום ההיי-טק התקשו למצוא עבודה בשנת 2009, שאופיינה במחסור בביקוש לעבודה בעקבות המשבר הכלכלי העולמי (תרשים 4). העובדה שבשנת 2011 ההסתברות לשלושה חודשי מרווח ירדה בקרב עובדי ההי-טק מראה שהשפעה זו היתה זמנית בלבד. לממצא זה יש השלכת מדיניות: ניתן לשקול חקיקה המותנית במחזורי עסקים – כפי שנעשה במדינות אחרות ב-OECD. בפרט, יש לשקול הארכה אוטומטית של תקופת הזכאות לדמי האבטלה בתקופות של שפל כלכלי.

תרשים 4: סיכוייו של עובד היי-טק לחודשי מרווח בין סיום תקופת זכאות לדמי האבטלה ובין מציאת העבודה

פייטלסון תרשים 4

במבט כללי יותר, תוצאות מחקר זה מראות שהתחשבות בסיכון המוסרי בלבד אינה מאפשרת ניבוי אמין של התנהגות מובטלים. נמצא שגורמים כגון נזילות המשאבים, התועלת מהפנאי ואופי העבודות אשר זמינות למובטלים לעומת הכישורים שלהם הם מרכיבים חיוניים להבנת משך תקופת האי-עבודה של המובטלים. יתר על כן, הממצא הבסיסי – שכ-40 אחוזים מהמובטלים ממשיכים להיות מובטלים למשך חודש או יותר לאחר ניצול הזכאות, בלא הכנסות מאבטלה או מעבודה – מלמד כי יש לבחון שמא הכשל בעיצוב ביטוח האבטלה בישראל אינו השפעת הסיכון המוסרי כי אם דווקא תקופת זכאות קצרה יתר על המידה.

 

[1]  להשוואה בין מדינות OECD ראו בנק ישראל, 2009.  ישראל והמשבר העולמי: המלצות מדיניות לממשלה, ירושלים: בנק ישראל, חטיבת המחקר, עמ' 60.

[2] מיצוי מלוא התקופה הוגדר כמיצוי של 98% ויותר מתקופת הזכאות לדמי אבטלה, ואילו חזרה לעבודה מיד עם תום תקופת הזכאות נחשבה כחזרה לעבודה עד חודש לאחר תום התקופה.

[3] חודשי מרווח הוגדרו כחודשים שבהם המובטלים אינם מקבלים דמי אבטלה וגם אינם עובדים.

[4] Raj Chetty,2008. “Moral Hazard vs. Liquidity and Optimal Unemployment Insurance” (No. w13967), National Bureau of Economic Research, Cambridge, Mass.

 

הגיבו באמצעות הפייסבוק

תגובות

Share This:

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*