מחסור בתעסוקה איכותית בפריפריה הצפונית – האם זאת גזרת גורל?

מאת: דורון לביא

iStock_000020174346Large

רבות דובר בשנים האחרונות על בעיית התעסוקה בפריפריה הצפונית (קו חיפה-יקנעם-בית שאן) בכלל ועל תעסוקה איכותית בפרט. האם זאת גזרת גורל? האם בהכרח האוכלוסייה שמתגוררת בפריפריה נדונה לרמת חיים נמוכה יותר מהאוכלוסייה במרכז? האם לא ניתן ליצר תעסוקה איכותית בפריפריה, אשר תספק רמת הכנסה גבוהה ותוביל לצמצום פערי ההכנסה בין הפריפריה למרכז?

כל ממשלות ישראל ללא יוצא מן הכלל קבעו יעד לפיזור אוכלוסייה שכולל הגירה חיובית לצפון ולדרום. ישנה תכנית מתאר ארצית (תמ"א 32), המדברת על גידול משמעותי של האוכלוסייה בצפון ובדרום, גובשה התכנית האסטרטגית לעידוד ההתיישבות בנגב ובגליל", ביוזמת המשרד לפיתוח הנגב והגליל (החלטת ממשלה מס' 1038 מ – 2013), להבאת 600 אלף מתיישבים נוספים לנגב ולגליל בעשור הקרוב ועוד. כל התכניות עד כה נחלו כישלון חרוץ.

על פי נתוני מחקר שערכנו, המתבסס על נתוני הלמ"ס וביטוח לאומי, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בצפון נמוך ב – 21% מהמרכז, שיעור הבלתי המועסקים גבוה בצפון בלמעלה מ – 50% מהמרכז, השכר הממוצע בצפון נמוך ב – 40% מהמרכז, מקבלי שכר המינימום מקרב העובדים גבוה בכ – 30% מהמרכז. תחולת העוני בקרב משפחות בצפון מגיעה לכ – 31% – כמעט פי שלוש מהמרכז.

 

דורון לביא1

דורון לביא2

מה המשמעות של כל הנתונים הללו? ראשית, פחות אנשים נמצאים במעגל העבודה בצפון מאשר במרכז (אולי בגלל ייאוש מחוסר האפשרויות לתעסוקה בצפון), כאשר חלק גדול יותר מאלה שמחפשים עבודה לא מוצאים עבודה (מובטלים). מי שכבר מוצא עבודה מרוויח הרבה פחות בממוצע מאשר העובדים במרכז. כאשר משקללים את כל הנתונים הללו מגיעים לכך שכוח הקניה הממוצע של משפחה בצפון נמוך בכ – 35%-40% מהמרכז.

אך מעבר לכך מסתבר, כי כמעט כל עלויות סל הצריכה גבוהים יותר בצפון מהמרכז (פרט להוצאה על מגורים). סל צריכה של מזון ומוצרים בני קיימא יעלה בין עשרה ועד עשרות אחוזים יותר בצפון, בשל היעדר תחרות, התחבורה הרבה יותר יקרה, עקב היעדר תחבורה ציבורית סבירה (בגלל פיזור האוכלוסייה) ובגלל מרחקים גדולים יותר (לבית הספר, לעבודה, לבית החולים, לבילויים). גם שירותים ציבוריים הניתנים ע"י הרשויות (רווחה, חינוך, בריאות וכו') פחות טובים/זמינים, עקב החוסן הכלכלי הנמוך יותר של הרשויות המקומיות בצפון, שרובן נמצאות בדרוג סוציו-אקונומי נמוך של 1-5. התוצאה הינה, כי משפחה ממוצעת צריכה להשלים את אותם שירותים באופן פרטי (או לוותר עליהם).

כך נוצר מצב אבסורדי שלמרות שכוח הקניה של האוכלוסייה נמוך יותר, עלות המחיה שלהם גבוהה יותר ממשפחה מקבילה במרכז, יש פחות שירותים זמינים ואיכות השירותים נמוכה יותר. המשפחות החזקות, בעלות יכולת לבצע את המעבר למרכז עוזבות, המשפחות החלשות נותרות וכך המצב הולך ומחמיר. בעשור האחרון (2004-2013) הצפון סובל מהגירה שלילית של כ – 1% בשנה, ברובו של התושבים החזקים.

בדרום, לעומת זאת, חל שינוי קרדינלי בשנים האחרונות. ההגירה השלילית נעצרה לאחר עשרות שנים ואף החלה הגירה חיובית. הפרמטרים הכלכליים אמנם עדיין נמוכים מהמרכז, אך הפער הצטמצם ואף צפוי להמשיך באותה מגמה בשנים האחרונות. מדוע חלה התפנית בדרום? ראשית, ממשלת ישראל ביצעה צעדים משמעותיים והחליטה להעביר מספר בסיסים משמעותיים לדרום – עיר הבה"דים, יחידות המודיעין והתקשוב. מעבר להשקעה העצומה בתשתיות (הנאמדת בין 20 ל – 40 מיליארד ₪), מדובר על אלפי עובדים איכותיים שמועסקים באותם בסיסים וצפויים לעבור לדרום. אך ההשפעה גדולה הרבה יותר: עקב הצרכים של אותם בסיסים, ייווצר ביקוש גדול למוצרים שונים, שיסופקו ע"י קבלני משנה באזור. מעבר לכך, בסמוך לאותם בסיסים, כבר עתה החלו להתמקם באזור חברות שונות בתחומים משקים, כמו למשל חברות היי-טק  ובראשון חברות בתחום הסייבר שמתמקמות בפארק המדע בבאר שבע, בסמוך למקום בו צפוי להבנות בסיס המודיעין היוקרתי 8200. האם כל השינוי נובע מפעילות הממשלה? התשובה שלילית, לממשלה לבדה אין את היכולת לפעול ללא שיתוף פעולה מקומי אשר ידע לקלוט את ההשקעה, לממש את הפוטנציאל ולמנף אותו לפיתוח האזורי. בדרום היה פרטנר מרכזי – ראש עריית באר שבע, אשר הוכיח, כי הוא מסוגל לסחוף אחריו גם את יתר הרשויות באזור ולייצר כר פורה למימוש הפוטנציאל. בעבודה בלתי נלאית, בשיתוף עם מוסדות האקדמיים, הממשלה ואנשי העסקים המקומיים, הצליח ראש העיר לשכנע חברות בינלאומיות כמו דויטשה טלקום, EMC ואחרות לעבור לבאר שבע. בעקבות הסחף הגיעו חברות ישראליות גדולות כמו אלביט מערכות, והוקמו חממות טכנולוגיות בסמיכות. באר שבע וסביבתה החלו לפרוח, הוקמו מתחמי בילוי ותרבות עצומים, מסחר ושירותים והאוכלוסייה מתחילה לזרום לדרום. מחירי הדיור לראשונה זינקו וצמצמו את הפער ממחירי הדיור במרכז, תוצאה המהווה אינדיקציה לביקוש ההולך וגובר.

בעוד אנו עדים לשינוי החיובי בדרום, הצפון הולך ומתדרדר. המצב בצפון הרבה יותר קריטי, כבר היום על פי הפרמטרים הכלכליים הוא נמצא הרבה יותר נמוך מהמרכז ואף מהדרום. מעבר לכך, ב – 15 השנים הקרובות צפוי גידול עצום של כ – 200 אלף איש שיכנסו למעגל העבודה (תוספת של כ – 50% בהשוואה להיום). הגידול העצום נובע מהרכב האוכלוסייה הייחודי של הצפון – 53% ערבים ויותר מ – 10% חרדים. שתי אוכלוסיות שגדלות בקצב מהיר עם הרכב אוכלוסייה מאד צעיר. במצב עסקים כרגיל, הצפון לא מסוגל לקלוט את כל הפוטנציאל הנ"ל והדינמיקה של הרכב האוכלוסייה עשוי להביא לתרחישים קשים וחמורים.

הדבר המפתיע הוא שאנשים רוצים לבוא להתגורר בצפון, סביבת המגורים מדהימה וכל מטייל שמגיע לביקור או סטודנט שלומד בצפון, רוצים להישאר, האם יש פתרון? הבעיה שהמודל של הדרום אינו תקף לצפון. חיפה אמנם עיר מטרופולינית גדולה אף יותר מבאר שבע, אך מיקומה בפינה הדרום מערבית של הצפון מקשה עליה להוות עוגן מרכזי כמו העיר באר שבע לדרום. הצפון הרבה יותר הטרוגני ופיזור האוכלוסייה הרבה יותר בעייתי מהדרום.

בעיה נוספת הנה השלטון המקומי. הצפון רווי סכסוכים בין ראשי הרשויות אשר אינם משתפים פעולה בדרך פרודוקטיבית. דוגמא טובה הנה הדחיה של כעשור בהקמת בית ספר לרפואה בצפון שנבע בעיקרו מהרצון של כל ראש רשות למקם אותו בשטחה. הממשלה אינה יכולה לפעול לבדה וכל השקעה עשויה לרדת לטמיון ללא שיתוף פעולה ונכונות ליישם תכנית אסטרטגית לצפון ע"י הרשויות המקומיות. אין ספק שהתכנית צריכה להתחיל בממשלה והיא צריכה להכין תכנית מפורטת לעשור הקרוב, הכוללת השקעה משמעותית בתשתית (חלקה כבר בתהליך ביצוע כגון כבישים ורכבות ולאחרונה נמל ימי חדש), מעבר משמעותי של פעילות עסקית ציבורית כמו המשאות לצפון, בניית שדה תעופה אזרחי, תמרוץ חברות בינלאומיות וחברות גדולות מקומיות לעבור לצפון, סיוע בחיזוק התעשייה המקומית והעסקים הקטנים והבינויים וחיזוק מוסדות ההשכלה הגבוהה (אולי אוניברסיטה בגליל כפי שדובר פעמים רבות) ומכוני המחקר והמו"פ. יש לנצל גם את פוטנציאל התיירות העצום בעיקר התיירות הצליינית האותנטית והחקלאית. כל זאת בשילוב של האוכלוסייה הערבית והחרדית אשר יכולה לתרום רבות גם ביצירה של אווירה לאומית רגועה ומשתפת. אך הממשלה לא יכולה להפעיל את התכנית הזאת מלמעלה, היא חייבת לשלב ולשתף את ראשי הרשויות אשר מהווים את כוח היישום המרכזי לכל תכנית כלכלית אזורית. להערכתי דווקא החוליה הזאת היא הקשה ביותר ונובעת מהתפיסה השגויה של ראשי הערים שלמעשה העוגה נתונה וכל ראש עיר נאבק על חלקו בעוגה. הממשלה חייבת להבהיר ולהוכיח ששיתוף פעולה יביא לעוגה גדולה יותר. הממשלה צריכה לשתף את הרשויות בתכנית ולהבטיח במקביל סיוע לרשויות בתחומים השוטפים – בריאות, חינוך, רווחה, תשתיות תחבורה. יש להראות שמקורות ההכנסה של כל הרשויות יגדלו ורמת החיים של כולם תשתפר.

אין ספק שבמבחן עלות-תועלת למשק, ההשקעה בצפון תביא תשואה גבוהה ביותר. תפקידנו, תושבי הצפון, הינו לדאוג לכך שהממשלה והרשויות יעבדו יחד לשים את הצפון במרכז התודעה הציבורית.

 

פרופ' דורון לביא מרצה בחוג לכלכלה וניהול במכללה האקדמית תל חי ושותף בקבוצת פארטו.

הגיבו באמצעות הפייסבוק

תגובות

Share This:

תגובה אחת

  1. צריך קצת שכל וגם זה לא מהמין המשובח בכדי לפתור את בעיית הדיור!!
    1. את קוני הדירות שניה שלישית ורביעית ניתן לחסום על ידי אילוצם לשלם 90% מערך הדירה במזומן! 10אחוז בלבד משכנתאות .
    2. השוואת המס על כול אפיקי ההכנסות! שלא יספרו שמחיר השכירות יעלה.
    3. במקום סעיף 2 להציע תוכניות חיסכון ללא נקודות יציאה עם ריבית מועדפת! פריון מוקדם כרוך בהפסדים!
    4. לחייב עיריות בחוק לפנות דירות שהפכו למשרדים. כיום העריות מרוויות מארנונה בגובהה ורוצות בהנצחת המצב הקיים!
    יש בודאי עוד רעיונות טובים ולא צריך להיות כלכלנים בכדי להבין כיצד לפתור את משבר הדיור. בריבית שלילית או ריבית אפסית לא יוכלו לעצור את גל המשקיעים בנדלן, את הבנת את זה הנגישה?

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*