"כיום לאף משרד ממשלתי אין מטרה להתמודד עם העוני בתחום שלו": ריאיון עם אלי אלאלוף בעקבות דוח הוועדה למלחמה בעוני

מראיין: עלי בינג

ביום 23 ביוני 2014 הגישה הוועדה למלחמה בעוני דין וחשבון לשר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן. במשך עבודת הוועדה וביתר שאת לאחר הגשת המלצותיה התקיים דיון ער בתקשורת, בקרב מומחים ובציבור הרחב בסוגיות הקשורות לעוני ובדרכי ההתמודדות הרצויות עם המצב הנוכחי במדינת ישראל. יצאנו לשוחח עם מר אלי אלאלוף, יו"ר הוועדה למלחמה בעוני, ולשמוע את רשמיו ואת עמדותיו על תוצרי הוועדה בפרט ועל החברה הישראלית בכלל.

– מה לדעתך גולת הכותרת של הדוח?

אתייחס לשלוש נקודות: ראשית, האימפקט של הנושא של העוני שעלה לסדר היום הציבורי, הפוליטי והכלכלי במדינה. מדובר בנושא שהוא די מוזנח, שזוכה להתייחסות רק בדוח השנתי של המוסד לביטוח לאומי, אבל הדוח אינו מלווה בתוכנית עבודה. לפיכך הדבר המרכזי זה האימפקט הציבורי והממשלתי. כיום יש התעניינות רבה במערכת הפוליטית בנושא, אם כי צריך להודות כי יש גם ספקנות רבה.שנית, הגישה של הוועדה. מדובר בפעם הראשונה שיש דוח עוני שהוא לא מגזרי. המסר הוא שילד עני הוא ילד עני, ולא חשוב לאיזה קהילה או מגזר הוא שייך. לפיכך הדוח מדבר על נתונים ממלכתיים, גם אם חלק מהפתרונות מתייחסים למגזר.שלישית, העוני אינו רק כלכלי. כיום העוני נמדד באמצעות ההכנסה הפנויה. הוועדה הביאה גישה שהעוני הוא רב-תחומי ולכן הפתרונות צריכים להיות בהתאם. יש צורך להוסיף למדידה העכשווית (שהיא גם המדידה הבינלאומית) מדידה עם פרמטרים ישראליים, נניח בחינה של מערכת החינוך לאוכלוסיות העניות. כיום לאף משרד ממשלתי אין מטרה להתמודד עם העוני בתחום שלו, אם כי משרד הרווחה תיקן עכשיו את המודל של לשכות הרווחה ושם במוקד את האוכלוסיות החיות בעוני.

– ומבחינת ההמלצות בדוח?

אנחנו התייחסנו לשלושה כיוונים להתמודדות עם העוני. הדרך הראשונה והיקרה ביותר היא הקצבאות. יש לציין כי לא הגענו בוועדה להסכמה במחלוקת בין קצבאות דיפרנציאליות לאוניברסליות. לדעתי האישית, הקצבאות האוניברסליות עבר זמנן, והמדינה אינה מספיק עשירה כדי לחלק גם לעשירים כספים שהם לא צריכים. הדרך השנייה היא השירותים הניתנים על ידי המדינה, שאם הם קיימים הם לא תמיד יעילים, ורוב הזמן הם לא קיימים. הקושי הזה קיים בדרך כלל ברשויות החלשות, והמסקנה היא שאם כבר אתה עני עדיף שתגור ברשות חזקה. הדרך השלישית היא מיצוי הזכויות של האנשים. כיום העניים צריכים להתמודד עם 11 רשויות שונות כדי להשיג את הכלים העומדים לרשותם כדי לחיות בעוני, אפילו לא כדי לצאת מהעוני. חוסר מיצוי זכויות הוא פגיעה קשה.

– מהם הסכומים השנתיים שהוועדה תבעה? האם חלק מהסכום ייכנס לתקציב 2015?

ראשית, אני רוצה להדגיש כי בדרך כלל המערכת בודקת את עצמה רק בהשקעות כספיות, אך ההתמודדות אינה רק בכסף. ובתשובה לשאלתך, יש להניח שיהיה תקציב לשנת 2015. חשוב שהסכום יהיה משמעותי, כי אם התקציב של 2015 לא יבטא מספיק את הכוונות הרציניות של הממשלה הייתי מעדיף לוותר עליו, אף שזה הכרחי להתחיל לעבוד מיד כי הסבל של העניים הוא כל יום.

– אם כך, מה הסכום המזערי שאתה מצפה לו כבר בתקציב 2015?

כדי שהתוכנית תהיה משמעותית חייבים בתקציב של שנת 2015 בין מיליארד וחצי לשניים, ובנוסף התחייבות שהסכום הנ"ל עובר לבסיס התקציב ויהיה רב-שנתי. זאת המטרה, ובכך יש להתמקד. התוכנית היא לא מקשה אחת, היא צריכה להיות הדרגתית מבחינת העלייה המתמדת של התקציב. אנחנו עובדים כעת באווירה טובה ובהבנה, ולכן אנו מקווים שנגיע לזה. צריך לזכור, הכוח של הוועדה הוא כוח מוסרי ומקצועי, אין לנו זכות הצבעה, לשמחתנו. מה שמסייע לנו זה ההדים התקשורתיים והציבוריים מסביב לעבודה של הוועדה. לאורך הדרך היו רגעים משמחים ורגעים של תסכול, אבל חשוב לזכור שמדובר בהתמודדות עם הצורך האמתי של טיפול בעוני. אסור לשכוח שלפי הסטטיסטיקה הרשמית זה נוגע לכמעט 20% מהאוכלוסייה והכיוונים של הנתונים נעשים חמורים יותר עקב סוג המדידה הקיים היום.

– הזכרת את ההד הציבורי סביב הוועדה. האם אתה מרוצה מהסיקור התקשורתי ומההתעניינות הציבורית? לכאורה, ועדת גרמן קבלה סיקור רחב יותר, ומבחינה ציבורית אין כעת הגב הציבורי שהיה להמלצות של ועדת טרכטנברג.

במקרה הבוקר הביאו לי את אוסף המאמרים שהיו על הוועדה, ומדובר בכמות יפה מאוד, בייחוד במדינה כמו שלנו, שלצערנו האירועים הקשים רודפים אירועים פחות קשים. באופן כללי, התגובה של התקשורת הכתובה, כולל האינטרנט, הייתה מאוד חיובית. זה עזר לנו לעלות על סדר היום הציבורי. הכתבים בעיקר במערכות הכלכליות, ואני שמח שעברנו לחלק הכלכלי של העיתונות ולא לחלק הצהוב. אני מרגיש שיש התעניינות ציבורית, אם כי מעט פחות בתקשורת האלקטרונית. אני באופן אישי ביקשתי להתרחק מזה לזמן מה כדי לאפשר לוועדה להתבטא ולעבוד באופן חופשי. ובכל זאת, כמעט שליש מזמני הושקע בתחום הזה. מובן שניתנה זכות חופשית לחברי הוועדה להתבטא בתקשורת, והחברים ניצלו זאת והתראיינו באופן חופשי על פעילות הוועדה והסוגיות השונות. לצערי, אני נהייתי סלב של העוני…

– כתבת בפתיחה של דוח הוועדה: "ישראל של היום מזניחה את תפקידה […] סולידריות, ערבות הדדית […] הלכו ואיבדו את מרכזיותם". מדובר באמירה קשה מאוד על המציאות. איך אתה רואה את החברה הישראלית כיום? ואם לא יחול שינוי משמעותי במדיניות הממשלה בעקבות הדוח, לאן לדעתך ישראל צועדת?

תסתכל על אירוע החטיפה, אני חושב שחלק מהחברה נשאר עם סולידריות בלתי רגילה, וחלק מהחברה איבד את היכולות הללו. באירוע הזה ראינו את זה בציונות הדתית. גם אצל החרדים רואים סולידריות מדהימה, אבל רק לגבי עצמם – סולידריות מגזרית.

כשהיו בעיות כספיות גדולות בצרפת קמו כמה אנשים מאוד עשירים שהמליצו למדינה להגדיל את המסים עליהם. מובן שהיו גם ההפך. אצלנו אף אחד לא העז לעשות מהלך כזה, ואנחנו לא מדינה שרמת המיסוי כה גדולה. כשהעליתי את הרעיון של הפסקת הקצבאות האוניברסליות התכוונתי לשני העשירונים העליונים. מדובר במהלך שהיה חוסך למדינה מיליארדים רבים והיה עוזר לאוכלוסיות החלשות יותר. לצערי, לא קיבלתי שום תגובה או תמיכה ציבורית. החברה הולכת לכיוון של פחות סולידריות. הגענו למצב שיש גופים פוליטיים שמכריזים בעצמם שמטרתם לשרת חלק מאוכלוסיית המדינה. הם בעצם מאבדים סולידריות. אגב, זה מה שהוביל את הוועדה לדבר באופן ממלכתי ולא באופן מגזרי. אני לא מציע להגיע לרמות המיסוי של צרפת, אבל ברור לי שצריך להגדיל את המיסוי, ובסופו של דבר מדובר במהלך לטובת העשירים כי הוצאת העניים מהעוני תסייע לצמיחה של המדינה. אפשר לראות זאת גם בדוח של אקשטיין על התעסוקה. העניים הם לא מעמסה על המדינה כשהם יוצאים מהעוני. לעומת זאת, כשמחליטים להשאיר אותם בעוני זה לא לטובתם ולא לטובת המדינה. לעתים יש תחושה שאנשים אוהבים להיות בעוני. אני הייתי שם פעם, ואני יודע מה המצב. המדינה צריכה להבין שהיא צריכה להוציא מהעוני לטובתה, כך תהיה חברה יותר מאוזנת ועם פחות מתחים חברתיים. אני חושב שיש במדינה אפשרות לעשות זאת ולהעלות מסים בלי לפגוע בכלכלה ובלי לחשוש מהאטרקטיביות של המדינה בעיני העשירים. נוסף על כך, גם ההוצאה צריכה להיות יותר מבוקרת. הגענו בוועדה למקרים רבים של בזבוזים וניצול לא נכון של משאבים.

– הזכרת בתשובתך מקורות מימון לטובת המלצות המדיניות, אך אין לכך התייחסות בעבודת הוועדה. למה?

כוועדה לא רצינו להתייחס למקורות התקציב. למדנו מהמקרה של טרכטנברג שהמליץ מאיפה לקחת תקציב, לא ראינו שזה נכון. מעבר לכך, אנחנו גם לא ועדה ממשלתית, אלא ועדה שמונתה על יד שר, ואין זה מתפקידנו לתקצב את ההמלצות, אלא להמליץ על מדיניות.

– הזכרת כי הוועדה בחרה להוציא דוח ממלכתי ולא מגזרי. השאלה היא אם אין מקום להתייחסות ייחודית יותר למגזר הערבי ולמגזר החרדי. הרי בסופו של דבר יש צורך להתאים את ההמלצות ואת המדיניות כדי לתת פתרון מתאים יותר לאוכלוסיות האלה.

 צריך להפריד בין הניתוח שהוא רוחבי ובין ההמלצות שצריכות להיות מתאימות לכל אחד ואחד. מבחינת ניתוח המצב מדובר בסכנה ממלכתית. לעומת זאת, הפתרונות המוצעים מתייחסים גם לפן המגזרי. נניח בתעסוקה יש התמודדות מגזרית: הרצון לסייע ולהוציא לשוק העבודה נשים ערביות וגברים חרדים. אבל המטרה היא לדבר על החלקים שאינם מזוהים מגזרית. יתר על כן, לדעתי יש אלמנטים גזעניים בדיבור הזה סביב מגזר. לא צריך להגיד את זה בריש גלי. נניח כשמדברים בחינוך על תקציב דיפרנציאלי לא צריך להגיד שהערבים מקבלים את שמגיע להם, אלא להדגיש את התקציב הדיפרנציאלי, או אם צריך להקים מרכזים למיצוי זכויות זה ברור שיש להקים אותם במקומות הנדרשים, לא צריך להגיד כך וכך אצל החרדים והערבים. כדאי שהמדינה תהיה אחראית לכל עֲנִיֶיהָ לא רק לפי מגזרים. גם פוליטית זה מוריד מתח.

– דיברתם בדוח על אימוץ מדיניות מודעת עוני בכל הגופים הציבוריים. האם זה ריאלי? איך עושים את זה?

 מדובר בעבודה מאוד עמוקה ולטווח ארוך. צריך שמי שמשרת אוכלוסיות שחיות בעוני שיהיה מודע למי הוא משרת ואיך ניגשים אליהם. גילינו שלאף בית ספר לעבודה סוציאלית אין קורס חובה על העוני. ואנחנו מדברים על העובדים הסוציאלים שאמורים לטפל בזה, והם לא יודעים. אף אחד לא מדריך את העובדים בתחום. בכל משרדי הממשלה אין שורה תקציבית אחת שקשורה לעוני. זה נכון שכאשר מונעים נשירה מבתי ספר זה קשור, אבל צריך לכוון זאת לעוני. בדומה, טיפול משפחתי שונה בין משפחה שבעוני לאחרת שלא. ההכשרה לעובדים צריכה להיות שונה. לפיכך ביקשנו לפתח יכולות מקצועיות במשרד הרווחה כדי שהוא ינחה את המשרדים השונים. חשוב שהטיפול בעוני יהיה חלק אינטגרלי של המערכת, שלא יהיה שירות נפרד לעניים (שירות עני לעני), אלא לשרת אותם במנגנונים הקיימים עם מודעות למאפיינים הייחודיים. אפשר לעשות זאת, ראינו יישום של זה בסיור לימודי קצר בלונדון.

– הייתה מחלוקת בין חברי הוועדה בנוגע להגדלת קצבת הבטחת הכנסה. מצד אחד, הייתה המלצה להגדיל את הקצבה באופן משמעותי; מצד אחר, כתבת דעת מיעוט עם האוצר ובנק ישראל שזה ייצור תמריץ שלילי להשתתפות בשוק העבודה. כמו כן, ג'וני גל, ראש ועדת המשנה, התבטא שיעשה מבחן אפקטיבי. למה הכוונה? האם זה לא עלול לטרפד את יישום ההמלצה?

 בישראל קצבאות בדרך כלל ניתנות ללא שום מעקב של המדינה בנוגע לשימוש בכספי הקצבאות. עמדתו הברורה של ג'וני גל, יו"ר ועדת פרט ומשפחה, היא שזה לא ענייננו, המדינה צריכה לתת כסף ושכל אדם יעשה מה שהוא רוצה. אני חושב שאחת הבעיות הקשות היא חוסר תיאום בין מערכת הקצבאות למערכת שירותי הרווחה. אין הידברות בין ביטוח לאומי לשירותי הרווחה. יש קריטריונים, ומי שעומד בהם מקבל קצבה וזהו. קצבה דיפרנציאלית צריכה להיות מלווה בדרישות או בהמלצות למקבלי הקצבה כדי לצאת מהמצב הזה. היום נותנים הבטחת הכנסה, כאשר מבחן התעסוקה הוא באמת חלש, ואז אתה נשאר שייך לקבוצה הזאת של 105 אלף משפחות לשנים רבות. התלות הזאת של העניים בקצבה הזאת לא מוציאה מהעוני. ההמלצה בדוח היא להגדיל את הקצבה ל-67% מקו העוני, עם תוספת שמאפשרת להגיע ל-85%. כל זה רק כסף ולא תוכנית חינוכית שמדרבנת אנשים לצאת מהעוני. איני מדבר על אנשים שמנסים לרמות את המערכת אלא על העניים 'הכנים', הם זקוקים לסיוע כדי לצאת משם – בהדרכה, בהשתלמויות, בקורסים מקצועיים. צריך לזכור שרוב העוני הוא רב-דורי. מדובר במלכודת עוני אמתית. ההמלצה שלי, שלא התקבלה, היא שאם נלך על המלצה של הגדלת קצבאות נלך במקביל על המלצה של תוכנית ליווי. לדעתי, נושא הקצבאות דורש בדיקה יסודית של המערכת, לא רק הבטחת הכנסה, כל הקצבאות, יש לבדוק את האוניברסליות שלהן. לצערי, לא הספקנו בוועדה לערוך דיון מקיף יותר במטרת הקצבאות, בליווי שניתן למקבלי הקצבאות. אני ואנשי האוצר חשבנו כי המלצה להגדיל באופן משמעותי את הקצבאות, בלי לספק את שאר ההתמודדות עם הבעיה, היא שגויה. היה מיעוט לא מבוטל של חברי הוועדה שהיה נגד, אך הרוב הכריע בעד הגדלת הקצבה. חשוב להבין שהוויכוח אינו על הכסף, אלא על גישה. אנחנו יודעים שהמדינה לא משקיעה מספיק בתחומים של רווחה, והדילמה היא מתן קצבאות או מתן שירותי חינוך ובריאות.

– למה הנושא של הגדלת קצבאות הילדים לא נכנס לדוח? במחקר שהוצג לאחרונה בתוכנית לכלכלה וחברה הקצבאות הוכחו ככלי המשמעותי ביותר להקטנת העוני. האם לדעתך לא מדובר בכלי אפקטיבי?

שוב, יש כאן התייחסות רק לפן הכלכלי. אגב, קוראים לכך קצבאות ילדים, אבל בפועל זה לא כסף שהולך לילדים, אלא להוצאות הרגילות של המשפחה – דיור, חינוך, מזון ועוד. אנחנו לא רצינו להסתכל רק בפן הכלכלי של קו העוני ולהעלות את הקצבאות ב-17 שקלים כדי שיעלו מעל הקו, אלא לתת מענה הוליסטי וכולל. לא נעים להגיד, אבל הציעו לנו להעלות קצבה מסוימת בשקלים ספורים כדי לשפר את הסטטיסטיקה. זו לא המטרה.

– האם ההמלצה שלכם להגדיל את קצבת הזקנה במאתיים שקל אינה כזאת? לא מדובר בסכום משמעותי, ונראה שזה נועד פשוט כדי לשפר את הסטטיסטיקה.

ראשית, מאתיים שקל זה יותר מ-17. ובעיקר, זה לא לבד. זה שונה כשזה מלווה במענה כולל לקשישים: טיפול שיניים חינם, כמעט אפס תשלום על תרופות, התמודדות עם הפנסיה שלהם, ועוד. מדובר בחלק ממהלך כולל. להסתכל על כל אחד מהפרמטרים לבד זה לסרס את התוכנית. שמנו למטרה להתמודד עם העוני הכולל של הקשישים, ולא רק עם ההכנסה הפנויה שלהם. ובהקשר של קצבת ילדים, לבוא לתת קצבת ילדים בלבד בלי לעשות ליווי של המערכות, לא עשית בכך כלום, והעלות היא אדירה. אני רוצה להדגיש שאני לא נלחם נגד ילודה, אני לא רואה בקצבאות כלי לצמצום הילודה, ההפך. אנחנו רוצים שהשירותים יהיו כאלו שלכל ילד יהיו שירותים שיוציאו אותו ממצב העוני. אני לא רואה בקצבאות כלי אפקטיבי לטיפול בעוני. לעומת זאת, ראינו כלי אפקטיבי יותר בחיסכון כדי להעצים את הילדים בגיל 18 או 21, והמלצנו על תוכנית חיסכון לילדים כדי לאפשר להם בגיל מסוים להתחיל את הדרך.

– הזכרת שאתה בעד קצבאות דיפרנציאליות. האם עמד על הפרק ביטול עקרון האוניברסליות של קצבאות הילדים?

 בכל הנוגע לנושא האוניברסלי, אני מודה, נכשלתי. הייתי רוצה שקצבאות הילדים יהיו דיפרנציאליות. כך בכל הנושא של הקצבאות האוניברסליות: מענק לידה, קצבאות ילדים וקצבת זקנה.

– היה נראה שלאורך הדרך היו אי-הסכמות בין חברי הוועדה בנוגע לתחום הדיור. איך אתה מסכם את המלצות הוועדה בנושא?

בהקשר הזה, עוד לפני שפרסמנו את הדוח, משרד השיכון הקדים אותנו ותיקן עיווּת של הזכאות לעזרה שלהם. אחד העיוותים היה שכל מי שהיה בעל דירה או חלק ממנה או גר בדמי מפתח לא היה זכאי לקבל עזרה אם היה במצב כזה משנת 1971. ההמלצה הראשונה שלנו הייתה לבדוק זאת רק חמש שנים אחורה ממועד הבקשה. עוד לפני פרסום הדוח משרד השיכון קיבל החלטה לבדוק זאת עשר שנים אחורה – מדובר בתיקון של עיוות משמעותי. נושא שסביבו הייתה מחלוקת בגלל עלותו הכבדה הוא רכישת דיור ציבורי נוסף. המלצת ועדת המשנה הייתה רכישת 1,500 דירות, ואנחנו אמרנו שנתספק רק ב-800 יחידות חדשות בשנה. בנוגע לשאר ההמלצות לא היה ויכוח. השירותים בתחום הדיור הידרדרו, ואף שר לא טיפל בהם, כי הטיפול היה מגזרי בהתאם לצבע הפוליטי של השרים. מי שלא הצליח להביא שר שלו למשרד השיכון לא קיבל שירות. החולשה הכי גדולה היא בסיוע בשכר דירה שנוגע היום ל-140 אלף משפחות, והסיוע לא אפקטיבי. העלות של הדיור אצל העניים היא אדירה, בין 60% ל-70% מההכנסה הפנויה שלהם. מעבר לכך, תשתיות המגורים של האוכולוסיות העניות במצב מאוד קשה, ותקציב של 700 שקל כדי לתחזק דירה בת עשרות שנים זה לעג לרש. לכן ביקשנו להכפיל את הסכום. נוסף על כך, הצענו גישה חדשה של התמודדות שכונתית, דרך תוספות יחידות בנייה שיאפשרו להעלות את ערך הנכס. אחת הבעיות היא שהעניים נשארים בלי נכס, והירושה שלהם לילדים מתחילה במינוס. התוכנית בתחום הדיור היא תוכנית ששני אנשי מקצוע מדהימים עם שיקול דעת מאוד אחראי יצרו, והיא מרשימה מאוד.

– המלצתם להגדיל את הסכומים בתוכנית מענקי עבודה. האם נראה לך שהמלצה זו תיושם?

 המלצה זו דווקא מקבלת אהדה גדולה. לעומת הקצבאות, בנושא הזה קיבלנו תמיכה גדולה, כי זה באמת מאוד לא הוגן ולא מוסרי שאנשים יוצאים לעבוד וחוזרים עניים. התנאי הוא שזה לא רק הכסף, אלא זה צריך להיות מלווה בהכשרה מקצועית, בהעלאת היכולות, בסיוע במציאת תעסוקה אפקטיבית. ההמלצה כמעט מכפילה את הסכום של מענק העבודה וגם הופכת אותה לשוויונית יותר. כיום הגבר מקבל פחות, ואנו ממליצים להשוות את הסכום.

– נראה כי המלצות רבות שלכם אינן תואמות את המשנה האידיאולוגית של מנהיגי הקואליציה. האם נראה לך כי ההמלצות מתאימות לממשלה הנוכחית?

לא עשינו דוח לפי אוריינטציה פוליטית. את אותו דוח הייתי מגיש בכל הרכב ממשלתי. הזכות הגדולה של הוועדה היא שהיא לא מורכבת מנציגים פוליטיים ולא היה שום לחץ פוליטי. לא התייחסנו לאידיאולוגיה כלכלית זו או אחרת. ניתחנו מצבים, זיהינו צרכים והצגנו פתרונות. בהקשר זה, אם להודות באחת החולשות של הוועדה, לא היו מספיק כלכלנים שבאו בהתנדבות להשתתף בוועדה, לעומת ההתנדבות הבלתי רגילה של עובדים סוציאלים ואנשי ציבור אחרים. הכלכלנים או שלא באו מלכתחילה או ששמעו כך וכך ועזבו. זה היה די מאכזב מבחינתי.

– אתה מציג תמונה מאוד אידילית של ועדה נטולת לחצים. האם לא היה שום לחץ מאנשי האוצר, הנחיה לכיוון מסוים?

 באתי עם הדעה שהאוצר יקלקל לנו כל דבר. להפתעתי המוחלטת היה שיתוף פעולה אדיר עם אנשי האוצר, כולל התמחור של ההצעות כדי שאם תאומץ ההחלטה לא יגידו שלא אמרנו כמה זה יעלה. היה שיתוף פעולה נדיר עם אנשי האוצר ובנק ישראל. גם בנוגע לבנק ישראל גיליתי גוף עם רגישות חברתית מעניינת. זה לא בתודעה הציבורית שבנק ישראל מתעסק בעוני.אף אחד לא איים עלי, וטוב שכך כי זה רק היה עושה אותי יותר אגרסיבי. המזל שלנו הוא שהשר שמינה אותנו נתן חופש פעולה מוחלט. אמנם עדכנו את השר בדילמות, כולל בדילמה המרכזית של הבטחת הכנסה, אך לא היה שום אולטימטום מאף אחד בנושא.

– לקראת סיום, מה הלאה? דובר על צוות במשרד ראש הממשלה שילווה את התהליך. מה צפוי לקרות כעת?

ראשית, באופן אישי הודעתי שכל מה שאתבקש ללוות את הדוח אני מוכן באופן אישי והתנדבותי. שנית, יש צוות במשרד ראש הממשלה שמתרגם את הדוח להצעת מחליטים ולתוכנית עבודה. שלישית, יש במשרד הרווחה צוות בראשות המנכ"ל שמתרגם לעצמו את המשימות בעקבות הדוח. אנחנו אמורים להתחיל באופן מידי סיורים ומפגשים עם שרים ומנכ"לים כדי להביא לידיעתם את ההמלצות הקשורות למשרדים שלהם. החלום היה שמשרד ראש הממשלה יהיה הגוף המתכלל לפחות לתקופת מעבר של שנתיים-שלוש לפני שיעבור באופן רגיל למשרדים השונים.

– לסיכום, אתה מרוצה?

לא, אני מודאג. עם זאת, אני מרוצה שהנושא עלה ומטופל באופן מסוים. אבל שביעות רצון היא על כך שהמערכת הציבורית לוקחת את זה ברצינות. השבוע היה דיון בוועדת הכספים שעשרים חברי כנסת יושבים מהתחלה ועד הסוף ומבקשים דיון המשך בעוד שבועיים. הם עוד לא נתנו לי להרגיש משועמם, פנסיונר אמתי. זה מוכיח שיש התעניינות ורצון לפעול, וזה נותן הרבה מקום לאופטימיות.

הגיבו באמצעות הפייסבוק

תגובות

Share This:

תגובה אחת

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*