זיהוי הרצון: על רצון ואילוצים בקבלת החלטות

מאת: אהרן אריאל לביא

קבלת החלטות היא תהליך בחירה בין אפשרויות שונות של פעולה במציאות נתונה. בעשורים האחרונים הלך והתפתח תחום מחקר מדעי העוסק בנושא ומשלב בין פסיכולוגיה, נוירו-פסיכולוגיה, קוגניציה, כלכלה, פילוסופיה ועוד. בתחום זה קיימות כיום כמה אסכולות המזהות את המרכיבים ואת התהליכים המתרחשים בעת קבלת ההחלטה, ובהתאם לכך מציעות מודלים לאופטימיזציה של תהליך קבלת ההחלטות. המודל הבסיסי מניח שהחלטות אנושיות מתבצעות בהתאם לכללים רציונליים מתוך ניסיון לקבל החלטה אופטימלית.       גישה מאוחרת יותר מדברת על רציונליות מוגבלת (bounded rationality), מתוך הנחה שלאנשים יש ידע מוגבל, יכולת קוגניטיבית מוגבלת וזמן מוגבל לקבלת החלטות, ולכן הם אינם מקבלים החלטות "אופטימליות", אלא החלטות "מספקות" בלבד. מאוחר יותר, בעיקר על בסיס עבודותיו של חתן פרס נובל דניאל כהנמן, התפתחו המודלים הקוגניטיביים המכניסים למשוואה גם עיווּתי שיפוט והטיות בתהליכי קבלת החלטות. הטענה הבסיסית של גישה זו, שמתבססת על עדויות מניסויים, היא שלמעשה מרבית הזמן מרבית הפרטים פועלים באופן לא רציונלי, ולכן הנחות היסוד של התיאוריות הבנויות על המודלים הרציונליים (משני הסוגים) הן בעייתיות. אך למרות הביקורות הקשות שספג מודל זה בעשורים האחרונים הוא עדיין הבסיס הכמעט בלעדי לתיאוריה הכלכלית הרווחת.

      כל המודלים האלה מתייחסים למערכת של מצבים שבהם אפשר למפות את הבעיה על ידי כימות ומדידה של מרכיביה השונים, לאור המיפוי אפשר ליצור תהליך של קבלת החלטה, ולאחר מכן להעריך איזו החלטה היתה הטובה ביותר (למשל, לתרגם את התוצאות השונות לערכים כספיים וכך להשוות ביניהן). אך יש בהם גם הנחה סמויה משמעותית, והיא שהפרט בעצם יודע מה הוא רוצה, והבעיה מתחילה בתרגום של הרצון להחלטה במציאות לנוכח אילוצים שונים (כולל העובדה שהוא לא רציונלי).

      הרברט סיימון, שטבע את המונח רציונליות מוגבלת והיה הראשון שזכה בפרס נובל לכלכלה על תרומה הקשורה לתיאוריה של קבלת החלטות, טען שכדי שהחלטה תהיה טובה יש צורך בשלושה דברים: (א) רצון ברור וידוע לחלוטין; (ב) מציאות ברורה וידועה (במה שנוגע להחלטה); (ג) כושר חישוב מספיק לצורך שקלול הנתונים והאילוצים. לפי סיימון, החלטה היא המיצוע בין הרצוי למצוי, והתנאי הבסיסי למציאת הנקודה האופטימלית הוא כמובן ידיעת תחום ההקשרים שבין הרצון למציאות. מבחינת התיאוריה הרשמית הרצון מתואר באמצעות מה שנקרא "פונקציית המטרה", אלא שאף פעם איננו יודעים מה היא מכילה. המציאות מתוארת באמצעות "פונקציות האילוצים", ובפתרון המערכת באמצעות כלי מתמטי כזה או אחר – שהוא השלב השלישי של סיימון – מגיעים להחלטה האופטימלית.

      אך כאמור, כל המודלים שהצגנו לעיל, והתיאוריה הכלכלית בכלל, עוסקים בעיקר בשלב השלישי (חישוב ההחלטה), מעט בשלב השני (זיהוי האילוצים וניתוח המציאות) וכמעט כלל לא בשלב הראשון, שנחשב למעין אקסיומה: רצון ברור. אך למעשה, רק לעתים רחוקות הרצון אכן חד וברור, ולרוב מדובר באוסף של התלבטויות והתחבטויות, ובסופו של דבר מכריע הרצון עצמו לקדם את אחת האפשרויות שהוא עצמו חולל לכדי מחשבה מופשטת, ומשם לכדי מחשבה מעשית. בעניין בירור הרצון, המשתקף מן העל-מודע ומן התת-מודע בערבוביה, אפשר ללמוד מן הפסוק שבספר משלי: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" (משלי יט, כא). על פי הפירוש הפשוט פסוק זה מביע את אפסות האדם מול האל הכול יכול ונדמה שהוא שולל את יכולתו לבחור באופן חופשי. לכאורה, הוא מבטא "דטרמיניזם תיאוצנטרי" שלפיו האדם חי באשליה מתמדת כי הבחירה בידיו, אלא שלמעשה "עצת השם" היא המכריעה את הכף בסופו של דבר. אך אם ניצמד לאחת ההנחות הבסיסיות ביהדות — ההנחה בדבר קיומו של חופש הרצון, נוכל למצוא רובד עמוק יותר של הפסוק ולומר שבתוך בליל המחשבות העולות במחשבתו של אדם  עולה גם "עצתו" של הקב"ה, מעין הארה מהעל-מודע – תחושה, השראה, אינטואיציה. לפני האדם ניצבת הבחירה לנסות ולברר אילו מ"עצות לבו" השונות הן רצונו האמִתי ואילו הן מחשבות סרק בדרגות שונות. ניצבת לפניו הבחירה לברר מה הוא רוצה בעצם.

      נרצה לטעון שדווקא זיהוי האילוצים וניתוח המציאות הם השלבים הפשוטים יחסית בכל תהליך של קבלת החלטות. שלבים אלו נתונים באחריות השכל האנליטי, האמון על איסוף נתונים, ניתוחם וקטלוגם. אך אנליזה לבדה איננה מסוגלת להכריע בתוך סבך הנתונים, אלא רק להביא אותנו להכיר בתחום ההקשרים מחד גיסא ובמגבלות הבחירה מאידך גיסא. בהחלטות פשוטות המתאפיינות בקריטריון אובייקטיבי שמגדיר מהי "הצלחה" ומהו "כישלון" במסגרת החוקים של מערכת מושגית מסוימת (כגון "רווח מרבי" או "ניצחון בנקודות"), לרוב אכן מספיק לאסוף את הנתונים ולהפעיל עליהם כמה חישובים. אך מה לגבי החלטות מורכבות? בעיות כאלו הן בעלות היבטים רבים מטבען והן דורשות התמודדות עם גורמים רבים. בחירת מקום מגורים למשל, היא אתגר שדורש להביא בחשבון את מיקום הדירה (שיקבע מרחק מההורים, ממקום העבודה, ממוקדי התרבות, מהילדים, וכיוצא בזה), וכן גורמים כמו עלות, הטבות, שכנים, מוסדות חינוך לילדים וכן הלאה. הבעיה כאן היא שלמעשה הפונקציה של ריבוי ההיבטים אינה ידועה כלל, כי אי-אפשר להחליט מה המשקל של כל גורם. חשוב להדגיש שלא רק קשה לדעת את מבנה הפונקציה, אלא אפילו בלתי אפשרי מבחינה תיאורטית. לכן החלטות מסוג זה (והן רבות מאוד, ולכולן משמעות כלכלית וחברתית) מחייבות שימוש בסוג אחר של תהליך.

       על הפער שבין חוכמה ובין זיהוי הרצון מלמד סיפור על אחד מחסידי הרבי מהר"ש (שמואל שניאורסון, האדמו"ר הרביעי של חסידות חב"ד), שנכנס לשיחה עם הרבי כדי שייתן לו סדר לימוד. אותו חסיד, שהיה משכיל גדול, שמע את תשובת הרבי והשיב: "כתוב ש'אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ', ואת מה שנתת לי אין לי חשק ללמוד". ענה לו הרבי, בשיא הרצינות: "אתה, עם כל החוכמה שלך, עוד לא יודע מה אתה רוצה". העובדה שאדם אומר שאין לו חשק למשהו איננה סיום העניין ומיצוי תהליך בירור הרצון, ומלבד זה, חוכמתו של אדם איננה ערובה למודעות עצמית. אפשר, ולפעמים צריך, לפתח חשק בוגר יותר על ידי התבוננות. על ידי התבוננות אפשר לגלות רצונות נסתרים, ואמִתיים יותר, שהתחבאו במעמקי התודעה ולא צפו בהיתקלות הראשונה עם המציאות, ואז מגלים שדווקא האילוצים והקשיים שבמציאות הם שמסוגלים ליצור בירור עמוק יותר של הרצון.

      למעשה, נציע כאן מודל מחשבתי הפוך, הפועל מלמטה למעלה במקום מלמעלה למטה – במקום להגדיר פונקציית מטרה ואילוצים, ואז לחפש את האופטימיזציה ביניהם, נטען שהאילוצים הם הדבר הידוע, והפונקציה עצמה איננה קיימת אפילו באופן תיאורטי (וראו לעיל את הביקורת על המודלים הקיימים). דווקא מתוך האילוצים וההתמודדות עם המציאות מתחולל בירור הרצון, ורק לאחר זיהוי הרצון אפשר להגיע להחלטה (שבדרך כלל כבר תתקבל כמעט ממילא מרגע שבורר והובהר הרצון). כלומר בעיית ההחלטה היא הדרך לבירור הרצון ולביסוס הזהות, ולא להפך – מהרצון להחלטה. נבסס את הדברים מכיוון אחר – על עבודתו של ג'ון ליטל, שטען שהמודלים הכמותיים אינם פותרים בעיות, אלא עוזרים לפרט לפתח את האינטואיציה כדי שכשיגיע לרגע ההחלטה בזמן אמת יוכל לפתור אותן אינטואיטיבית. כלומר מטרת המודל היא "לעדכן את האינטואיציה של מקבל ההחלטה". כשמדובר בבעיה מסובכת אין מנוס מפנייה לאינטואיציה ולהשראה, לתת-מודע ולעל-מודע בהתאמה, והמתמטיקה הופכת מכלי לפתרון הבעיה ישירות לכלי לפיתוח האינטואיציה. ליטל מעדיף להגדיר אופטימליות כמנוח תלוי-מודל ולא כמושג בעולם האמִתי, והוא מוסיף ש"אפשר לעשות אופטימיזציה למודלים, אבל רק לעתים רחוקות, אם בכלל, למצבים בעולם האמִתי".

      כאן המקום להציע שכדי להתמודד עם החלטות מורכבות בצורה מיטבית יש לפתח כלים לעבודה ולהתבוננות, לרבות מודלים חדשים ותרגילים על בסיסם, שישמשו לפיתוח יכולת הגישה לעל-מודע ולתת-מודע, ובסופו של דבר לפיתוח יכולת החלטה טובה יותר על בסיס כלים קוגניטיביים מגוונים. תקצר היריעה מלתאר מגוון כלים שכאלו, אך בקצרה נציע שבעניין זה יכולות להיות שתי שיטות: האחת היא התעמקות ישירה בבעיה, כפי שמתאר הרש"ב (שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד) – ההתפעלות השכלית המביאה בסופו של דבר להתפעלות במידות (התעוררות השראה או אינטואיציה). מדובר במעין "התאהבות" בבעיה, במקום ניסיון "לפתור" אותה ולהעלימה. דוגמה מעניינת לכך נביא מאלברט איינשטיין, שסיפר שהבעיה של הזמן תמיד "היתה אתו", ותיאר: "ממש בהתחלה, כשתורת היחסות הפרטית החלה לנבוט בתוכי, חוויתי כל מיני סוגים של עימותים נרגשים. בצעירותי נהגתי ללכת במשך שבועות במצב של בלבול, בתור אחד שבעת ההיא טרם התגבר על שלב התדהמה במפגש הראשון שלו עם שאלות כאלו". כמעט מפתה להחליף את המילים "שאלות כאלו" במילים "אשה כזו", והרי לנו מונולוג רומנטי להפליא. ואכן, מהמשך דבריו של איינשטיין עולה שהוא לא ראה בבעיות שבהן עסק דבר שיש להתגבר עליו אלא דווקא דבר שיש להתחבר אליו.

      השיטה השנייה תהיה "שיטה עוקפת", שבה מעסיקים את התודעה דווקא בכיוון אחר מזה של האתגר הנתון, בייחוד כאשר מדובר בדבר מורכב שאי-אפשר לתקוף ישירות. הרב מנחם פרומן מתאר זאת בלשונו הציורית, ואת דבריו נביא לסיכום מאמרנו: "זה כמו הלמידה לעוף ב'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה'. בין השאר, הדמויות בספר הזה מנסות ללמוד איך לעוף, ומוסבר שם שהטריק הדרוש כדי לעוף הנו 'ליפול על האדמה ולפספס אותה', ואז אתה מתחיל לרחף – ליפול על המציאות כדי לתקן אותה, ומתוך הסחת הדעת שנתת לחלק האינטלקטואלי-מוסרי שלך אתה זוכה לפתע לתעופה רוחנית בעזרת הנשמה שהשתחררה מלחץ תיקון החיים, והתחברה למה שמעבר לחיים".

.

-אהרן אריאל לביא הנו עורך הספר "על הכלכלה ועל המחיה" (הוצאת ראובן), וחבר פורום 'ניצוצות' לשיח בין אתגרי המדע וחשיבה יהודית, אוניברסיטת בר-אילן.

הגיבו באמצעות הפייסבוק

תגובות

Share This:

2 תגובות

  1. זיהוי הרצון והצעת "המודל המחשבתי ההפוך" – נשמע כל כך מדויק.
    את שתי השיטות המוצעות בסוף אני מכירה מחיי, אולם אינני מסכימה כלל עם הגדרתן כשיטות להתמודדות עם החלטות מורכבות (או להתמודדות בכלל). אני חושבת שזה אפילו עלול להביא את האדם לשאננות בהקשר ל"תיקון החיים". עלול, לא תמיד. בהקשר לשיטה העוקפת, אני מבינה את הצורך להשתחרר מלחץ תיקון החיים ולהתחבר למה שמעבר לחיים – את זה אני מעודדת. אני טוענת שההתחברות הזו למה שמעבר לחיים היא לא מטרה, אלא היא זו שמביאה לתיקון החיים. לדעתי אם לא מציינים את זה, זה עלול לעודד את האדם לחיות בתפיסה של "אני לעצמי עושה מה שטוב לי וזה מה שחשוב", האינדיווידואליזם המודרני.
    בהקשר לשיטה של ההתעמקות בבעיה – התאהבות בבעיה זה אסון בעיניי כאשר זה לא מוביל למעשיות. כן, העולם שלנו מורכב וזה מקסים. מובן שלהתפעל ממנו זה דבר חיובי ונכון. העניין הוא שאם מתאהבים בדבר שלילי (יש דברים שליליים בחיים), איך אפשר לרצות לשנות אותו? אפשר להתאהב בעולם, אבל זה מכריח לעיתים התנתקות מהדרישה של המציאות (תיקונה).
    לסיכום, בעיניי שתי השיטות המוצעות בסוף אינן מוצגות בתור משהו מעשי, שאדם באמת יכול לאמצן לחייו ושיועילו לעולם (ולא רק לעצמו).

  2. ארחיב בדבריי באשר למעשיות בהקשר לשיטה העוקפת – ההצעה בשיטה זו היא בעצם שהאדם יפיל את עצמו כדי שאחרי הנפילה הוא יקום. לדוגמא, אם לי לא בריא לאכול משהו מסוים, אני אביא את עצמי למצב שאני בכוונה אוכל אותו – וזה יפיל אותי למקום שאני ארגיש ממש תחושות קשות, והתחושות הקשות הללו יובילו לסוג של שברון שממנו אני אחווה את אותה תעופה רוחנית והתחברות לחיים. גם מבחינה מוסרית זה יגרום לי לרצות להפסיק בתאווה הזו לאכול את מה שלא בריא לי, יגרום לי להפסיק לרצות להיות אדם כזה. בסופו של דבר מה שכל התהליך הזה עושה זה מכניע אותי – הגאווה שלי נשברת.
    האם זה לגיטימי שאדם יפיל את עצמו בכוונה?
    והאם זה ריאלי להפוך שיטה כזו לשיטת התמודדות?
    אני כן מסכימה שכאשר זה קורה לי, – לא שאני מפיל את עצמי במודע אלא שאני לא מצליח להתגבר על עצמי (כלומר אני כן מנסה להתגבר) – אז זה תהליך חיובי. אבל זה לא מעשי להפוך את זה לשיטה.

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*