התשובה להפרטה – קואופרטיבים חברתיים?

מאת: יפעת סולל

הפרטת מדינת הרווחה אינה תופעה ישראלית בלבד. במדינות רבות התמודדו מאז אמצע שנות השמונים עם תפיסות ניאו-ליברליות שעורכות בחינה כלכלית מימונית לכל סוג של פעילות, ובכלל זה למוסדות הרווחה ולשירותיה. בישראל הועברו חלק ניכר משירותי הרווחה וכמעט כל מוסדות הרווחה מידי המדינה לידי גורמים פרטיים: חברות בע"מ ועמותות. ההבדל בין עמותות, שאינן מחלקות רווחים, ובין חברות, שמטרתן הארגונית היא ליצור רווח, אינו גדול בהכרח. ברוב התאגידים שעוסקים ברווחה יש שכבה קטנה של מנהלים בעלי משכורות גבוהות שמעסיקים עובדים רבים, בשכר מינימום לכל היותר, והם פועלים באופן שמאפשר את הפעלת השירות בסכום המזערי האפשרי.

הקואופרטיבים החברתיים הוקמו תחילה באיטליה ולאחר מכן במדינות רבות אחרות, בעיקר באירופה ובקנדה, כדרך להתמודד עם התנערות המדינה מאחריותה על שירותים חברתיים ומתוך מחשבה שאפשר ליצור סוג התאגדות שונה ממה שהיה מוכר עד אז, שייתן פתרון להפעלת מוסדות רווחה ולאספקת שירותי רווחה שיהיה טוב יותר מהדגמים המפרידים דיכוטומית בין המדינה לגופים פרטיים.

לקואופרטיב החברתי כמה מאפיינים של קואופרטיב קלאסי: הוא פועל על בסיס עסקי, בניהול דמוקרטי שוויוני – לכל חבר בו קול אחד – בלא שתהיה שליטה כלכלית או אחרת בידי יחיד או גוף מהחברים. השוני העיקרי בין הקואופרטיב החברתי ובין קואופרטיב הוא שלא לכל קואופרטיב חברתי מוכרחה להיות יכולת עמידה כלכלית עצמאית. מבחינה חוקית המאפיינים השונים של הקואופרטיב החברתי מחייבים חקיקה ייחודית של קואופרטיבים חברתיים במדינות שבהן חקיקה קואופרטיבית מפותחת.

הדגם האיטלקי מבחין בין שני סוגים עיקריים של קואופרטיבים חברתיים: דגם A הוא קואופרטיב שמפעיל מוסדות רווחה, בתים מוגנים, הסדרי עבודה לבעלי מוגבלויות וכיוצא בזה, הוא ממומן בכספי המדינה והכנסותיו כעסק מצומצמות. דגם B עוסק בשילוב בעבודה של מי שמצוי מחוץ לשוק העבודה, והוא נחלק לשני סוגים עיקריים של התאגדויות: קואופרטיבים להכשרה תעסוקתית וליווי של האדם בהשתלבות בשוק החופשי לאחר מכן; וקואופרטיבים שקמים מתוך ההכשרה התעסוקתית והם עסקים עצמאיים לכל דבר ועניין, שבתוך שנים אחדות מחזיקים את עצמם כלכלית ומאפשרים השתכרות הוגנת לחבריהם.

הקואופרטיב החברתי פועל על בסיס בעלות של בעלי עניין שונים (multi stake holders cooperative), קרי חברים בו בד בבד עם המדינה (או גוף של המדינה שאחראי על אספקת שירותי רווחה, הרשות המקומית בדגם האיטלקי) יזמים חברתיים, העובדים והמטופלים או משפחותיהם אם מדובר במוסד טיפולי, או המובטלים לשעבר אם מדובר בקואופרטיב לשילוב בעבודה.

הקואופרטיב שבבעלות בעלי עניין שונים מאפשר שילוב בין היתרונות של אחריות ישירה של המדינה ובין היתרון שבקשר הישיר בין המטופל/צרכן השירות ובין ספקיו. הביקורות על שירותי הרווחה שסיפקה המדינה התמקדו פעמים רבות בקשיי הביורוקרטיה, בחוסר הגמישות שנגזר ממנגנון שמפעילה המדינה, שאינו יכול להתאים את עצמו לצרכים של המטופלים/צרכני השירות. היכולת להתחדש היא מוגבלת, המערכות הגדולות יוצרות התארגנויות שדומות מאוד זו לזו והאנשים עומדים מול מערכת שאינה נותנת את הפתרון הטוב ביותר.

הביקורת העיקריות כלפי שירותים מופרטים היא שגורמים פרטיים פועלים ליצירת רווחים, בין רווחים במשמעות הכלכלית הצרה, בחברה למטרות רווח, ובין בדרך של יצירת מנגנונים ניהוליים שמקנים משכורות גבוהות ליזמים, אגב מזעור עלויות התפעול – שכר עובדים ושירותים. עוד ביקורת היא שהתנתקות המדינה מאספקת השירותים החברתיים פוגמת בשירותים הן משום שהיא מאפשרת לה להקטין תקציבים והן משום שהיא פוגמת במומחיות של המדינה ולאורך זמן גוזלת מהמדינה את היכולת לפקח פיקוח יעיל על אספקת השירותים החברתיים, באשר כבר אין בשירותיה מי שאוחז בידע הנדרש.

הקואופרטיבים החברתיים מתמודדים, כאמור, עם הבעיות העיקריות בשני הדגמים הישנים, שכן הם מונעים את ניתוק המדינה מן השירותים החברתיים – המדינה (או מוסד ממוסדותיה) היא אחד מן הבעלים של הקואופרטיב, יש לה כמובן אחריות כלכלית, מלאה או חלקית, בהתאם לאופי הקואופרטיב, והיא שותפה בקבלת ההחלטות בו. בכלל בעליו הפרטיים של הקואופרטיב גם יזמים חברתיים, שיכולים להציע קואופרטיב בעל מאפיינים חדשניים, והכול מתוך התאמה מרבית לחברים האחרים בקואופרטיב – העובדים בו והנהנים משירותיו.

במוסד סיעודי לקשישים בצפון איטליה, למשל, חברים הרשות המקומית, יזמי המיזם, חלק מעובדי המוסד וכמה מבני המשפחות של המאושפזים. הקואופרטיב נותן למטופלים בו שירותים רבים, בהיקף ובאיכות העולים על אלה הניתנים במוסדות פרטיים לחלוטין. בכלל הקואופרטיבים לשילוב בעבודה אפשר להזכיר התארגנויות חדשניות רבות בתחומי המִחזור והתיירות. בגרמניה הוקם, למשל, עסק של תיירות שבעליו-עובדיו הם בעלי מוגבלויות. העסק מתמחה בטיולים לבעלי מוגבלויות בגרמניה ומחוצה לה, והוא מתכנן טיולים בהתאם למוגבלות הלקוחות.

כאשר בוחנים את המצב בישראל היום נראה שהקואופרטיב החברתי יכול להיות דגם מעניין להתמודדות עם ההפרטה הגורפת של מערכות הרווחה, שפגעה באורח ניכר בשירותים הניתנים לציבור. אין מדובר בהלאמה – מוסדות לא יוחזרו לבעלות המדינה וזו לא תידרש לעסוק בניהול מוסדות ולהגדיל את מספר עובדי המדינה. עם זאת, שינוי הבעלות של מוסדות ותאגידים לאספקת שירותי רווחה יחזירו חלק מן הבעלות לידי המדינה, יחייבו אותה לאחריות ישירה על השירות שניתן ולמעורבות (חלקית) ישירה באופי ניהולו, כך שבידי המדינה ייוותרו הידע והמומחיות, שבלעדיהם נמצא היום כל מערך הפיקוח בקריסה.

זאת ועוד, הבעלות המשותפת של היזמים והמטופלים/צרכני השירות תאפשר גמישות בהקמת מיזמים שייתנו שירות מתחדש ודל בביורוקרטיה, שמותאם התאמה מרבית לרצונותיהם ולצורכיהם של המטופלים/צרכני השירות. אם העובדים יהיו גם בעלים חלקיים יובטחו זכויותיהם ויובטח כי יקבלו שכר הוגן על עבודתם ויזכו לביטחון תעסוקתי, כלומר חסל סדר מערכת ההעסקה הקבלנית הנצלנית בשירותי הרווחה.

______________________

עו"ד יפעת סולל מתמחה בזכויות חברתיות-כלכליות, חוקרת ומקדמת קואופרטיבים.

נייר העמדה שכתבה בשם "קואופרטיבים חברתיים לשילוב בעבודה של אוכלוסיות מוחלשות" יצא במסגרת סדרת ניירות העמדה של התוכנית לכלכלה וחברה.

הגיבו באמצעות הפייסבוק

תגובות

Share This:

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*