השפעת הקלה במגבלות נזילות על השקעה בהון אנושי: המקרה של העלאת קצבאות הילדים למשפחות ערביות בישראל בשנות התשעים

מאת: שי צור

צילום: Lucélia Ribeiro. CC BY-SA 2.0. https://creativecommons.org/licenses/by-sa/2.0/

צילום: Lucélia Ribeiro. CC BY-SA 2.0. https://creativecommons.org/licenses/by-sa/2.0/

עד שנת 1993 העניקה המדינה קצבאות ילדים מוגדלות במיוחד למשפחות שבראשן עמד "יוצא צבא", וכן למשפחות חרדיות שראשיהן במעמד של "תורתם אומנותם". משפחות שלא עמדו באחד משני הקריטריונים הנ"ל, שהיו רובן משפחות ערביות, לא היו זכאיות לקצבאות הילדים המוגדלות, אלא קיבלו קצבת ילדים נמוכה הרבה יותר. בשנת 1994 החל יישום הדרגתי של מהלך להשוואת קצבאות הילדים למשפחות שאינן עומדות בקריטריונים לקצבאות ילדים מוגדלות, אשר הגיע לסיומו בביטול הקריטריונים בשנת 1997. מחקר זה ניצל את הנתון ששינוי המדיניות נגע למשפחות עם יותר מארבעה ילדים מתחת לגיל 18, והשווה – בשיטת "הפרש ההפרשים" – בין התפתחות שיעורי הלמידה של בני נוער בני 16–17 (כיתה יא'–יב') ממשפחות שבהן יותר משלושה ילדים להתפתחות שיעורי הלמידה של בני נוער ממשפחות עם שלושה ילדים בלבד.[1] המחקר מצא שהעלאת קצבאות הילדים למשפחות ערביות באמצע שנות התשעים הובילה לעלייה בשיעורי הלמידה של ילדיהן בתיכון. תרשים 1 מציג את השינוי בקצבאות הילדים כשיעור מההכנסה הממוצעת למשפחות הערביות בשנים 1990–2000.

תרשים 1: קצבאות הילדים למשפחות ערביות לפי מספר הילדים מתחת לגיל 18, 1990–2000 (באחוזים מסך ההכנסה המשפחתית הממוצעת)

קצבאות1

 

כדי לתקף את ההשוואה בין קבוצת הטיפול לקבוצת הביקורת השווינו בין מאפייני הרקע של המשפחות משתי הקבוצות. השוואת מאפייני המשפחות הראתה שהשכלת ההורים וההכנסה לנפש היו דומות בין שתי הקבוצות. כמו כן, סך מספר הילדים שנולדו לאימהות בכל אחת מהקבוצות עמד בשנת 1995 על 6.5. כלומר משפחות עם שלושה ילדים בגיל הזכאות לקצבה (קבוצת הביקורת) הן משפחות שחלק מהצאצאים בהן כבר עברו את גיל 18, אך הן אינן שונות במהותן ממשפחות עם ארבעה או חמישה ילדים (קבוצת הטיפול), מלבד בעיתוי שבו שונתה המדיניות. לאור זאת, אנו מעריכים כי השינוי הנמדד מקורו בשינוי מדיניות הקצבאות, ולא בהבדלים במאפייני המשפחות.

המחקר מצא שבשנים שבהן גדלו קצבאות הילדים באופן שהיטיב בעיקר עם משפחות עם ארבעה ילדים ומעלה נסגר הפער בשיעורי הלמידה, שהיה לרעת אותן משפחות, לעומת משפחות עם שלושה ילדים בלבד (תרשים 2). פער זה היה יציב עד לשינוי המדיניות. ובפרט בעוד ששיעורי הלמידה של נערות ממשפחות עם שלושה ילדים ירדו מעט בשנות יישום המדיניות (1994–1997), שיעורי הלמידה של נערות ממשפחות עם ארבעה וחמישה ילדים (בגיל הזכאות לקצבת ילדים) גדלו במידה ניכרת. בקרב הנערים שיעורי הלמידה ירדו בחדות במשפחות עם שלושה ילדים, וירדו בשיעור מתון הרבה יותר במשפחות עם ארבעה וחמישה ילדים.

 תרשים 2: שיעור הלמידה של נערות בנות 16–17, לפי מספר הילדים מתחת לגיל 18, 1985–2011

קצבאות2

 

ניתוח סטטיסטי מרובה משתנים אישש את הממצא שעיקר העלייה בשיעור הלמידה התרחש בקרב נערות, ואילו בקרב נערים השינוי לא היה מובהק סטטיסטית. עלייה של כ-7% בהכנסה המשפחתית הביאה לעליית שיעור הלמידה של נערות בנות 16–17 ב-14%, בד בבד עם ירידת שיעור התעסוקה של נערות בגיל זה מרמה נמוכה ממילא של כ-3% לרמה אפסית. רוב העלייה בשיעור הלמידה שיקפה ירידה בשיעור הנערות שלא עבדו בשכר ולא למדו. ניתוח פרטני מצא השפעה גדולה במיוחד בקרב נערות ממשקי בית שיש בהם ילדים מתחת לגיל תשע. ממצא זה מרמז שהקצבאות סייעו במציאת פתרון חלופי במקרים שבהם נערות סייעו במשק הבית ובהשגחה על אחיהן בגיל הרך, כך שגדלה האפשרות של אותן נערות להתמיד בלימודיהן.

במחקר נעשו כמה מבחני עמידות לתוצאות שהובאו כאן. התוצאות אינן רגישות, למשל, להוספה או להפחתה של שנים לתקופה שמוגדרת "טרום הטיפול". זאת ועוד, מבחני פלסבו[2] לימדו שהתוצאות ייחודיות לתקופת שינוי המדיניות ולקבוצה ששינוי המדיניות היה רלוונטי לה: אי-אפשר למצוא תוצאות דומות בתקופה אחרת (בשנות השמונים) או אצל קבוצת טיפול מלאכותית שהושוותה לקבוצת ביקורת אחרת (משפחות עם שלושה ילדים לעומת משפחות עם שני ילדים).

נשאלת השאלה מדוע השפיע שינוי המדיניות בעיקר על נערות ולא על נערים? התשובה טמונה כנראה בניתוח עלות–תועלת של התגובה השונה של נערים ונערות. בצד העלות: לעומת שיעור התעסוקה של נערים בקבוצת הטיפול, שעמד לפני שינוי המדיניות על כ-11%, שיעור התעסוקה של נערות עמד על 3%, ונערים שעבדו תרמו כ-30% להכנסת משק הבית, לעומת נערות שתרמו פחות מ-20% להכנסה. קצבת הילדים למשפחות עם חמישה ילדים עלתה ב-8% (ביחס להכנסת משק הבית), ושיעור זה היה כנראה נמוך מכדי לפצות בנים על מעבר מתעסוקה ללימודים. בצד התועלת: התשואה לשנת לימוד[3] לנשים ערביות באותן שנים הייתה כ-10%, לעומת התשואה לגברים ערבים שהייתה כ-4% בלבד. כלומר שני הצדדים של ניתוח עלות–תועלת תומכים בהגדלת שנות הלימוד של נערות, והרבה פחות מכך של נערים.

המחקר הכלכלי בעולם מלמד שמגבלות כספיות בטווח הקצר עלולות להביא ילדים ובני נוער להפסיק את לימודיהם, גם אם התשואה של הטווח הארוך מהמשך הלימודים גבוהה, למשל, מהתשואה על כניסה לשוק העבודה בגיל העשרה.[4] הממצאים במחקר הנוכחי מלמדים שתשלומי העברה ישירים למשפחות עניות עם ילדים עשויים להקל את אותן מגבלות כספיות ולהוביל לקבלת החלטות יעילות שמאיצות את צבירת ההון האנושי של הדור הצעיר. קשה להסיק מהמחקר על יעילותן הכוללת של קצבאות הילדים (שבינתיים הופחתו בחדות החל בשנת 2003) ככלי להפחתת עוני, מכיוון שקצבאות אלו עלולות להקטין את התמריץ של ההורים לעבוד ולהשפיע על גודל המשפחה. עם זאת, כלי מדיניות שלא פוגע בתמריץ לעבוד, כדוגמת מענק העבודה, עולה בקנה אחד עם ממצאי המחקר, שכן השלכותיו החיוביות על השכלת הילדים לא יתקזזו עם השפעה שלילית על תעסוקת ההורים. מנקודת מבט של העלות החלופית מענק העבודה מעלה את העלות החלופית של תקופת הלמידה, ועל כן בעת עיצוב מערכת התמריצים חשוב מאוד להידרש גם להיבט ההשתתפות במערכת החינוך בעת יישומו.

 

* שי צור הוא חוקר בחטיבת המחקר בבנק ישראל. המחקר נערך בהנחיית פרופ' משה חזן מאוניברסיטת תל אביב.

[1] קבוצת הטיפול במחקר מוגדרת משפחות ערביות עם ארבעה ילדים ויותר, וקבוצת הביקורת היא משפחות ערביות עם שלושה ילדים בדיוק.

[2] המונח מבחן פלסבו נלקח בהשאלה מניסויים רפואיים שבהם נותנים לקבוצת הביקורת טיפול מדומה ללא משמעות רפואית כדי לשלוט בהשפעה של גורמים פסיכולוגיים או אחרים של הטיפול. במדעי החברה הכוונה היא בדרך כלל למבחנים שמגדירים קבוצות טיפול שבפועל לא חוו את הטיפול שמנותח במחקר, כדי לשלול את האפשרות שהקשר שנראה לכאורה סיבתי נובע מתופעה סטטיסטית כלשהי או מגורמים אחרים שאינם נצפים ואינם קשורים לטיפול הנחקר.

[3] משוואת שכר סטנדרטית ("מינצר") על פי נתוני מפקד האוכלוסין והדיור לשנת 1995 של הלשכה מרכזית לסטטיסטיקה.

[4] למשל: Jean-Marie Baland and James A. Robinson, 2000. “Is Child Labor Inefficient?” Journal of Political Economy 108, 4, pp. 663–679; Eric  V. Edmonds, 2006. “Child Labor and Schooling Responses to Anticipated Income in South Africa,” Journal of Development Economics 81, 2, pp. 386–414

הגיבו באמצעות הפייסבוק

תגובות

Share This:

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*