הוויכוח על תמלוגי הגז

מאת: יואב דותן

מאחורי תלי התלים של הטיעונים המלומדים בעניין תמלוגי הגז עומדת שאלה פשוטה בתכלית: האם המדינה רשאית לשנות את כללי המשחק באשר לחלקם של היזמים והמשקיעים במיזמי הגז, כללים שנקבעו בחוק מראש בזמן שהיזמים החלו לחפש גז, לאחר שהתברר שהחיפושים צלחו? זוהי בראש ובראשונה שאלה מוסרית כבדת משקל. יש לה כמובן גם היבטים מורכבים במישור המשפטי ובמישור המדיניות הכלכלית, אבל דומה שאלו נגזרים במידה רבה מעמדתנו בשאלה המוסרית הבסיסית.

העובדות אינן מסובכות. עד לפני שנים מעטות הסתכמה ההיסטוריה של חיפושי הגז והנפט בישראל (שתחילתה עוד לפני קום המדינה) – בכמעט כלום. אמנם ישראל שוכנת באזור גיאוגרפי עתיר משאבי נפט, אך למעלה מ-500 קידוחים שנעשו בארץ הניבו בעיקר מפח נפש ליזמים והפסדים למשקיעים. ההיסטוריה העגומה של חיפושי הנפט והגז גרמה למדינה (כלומר לאותו "ציבור" שהכותבים השונים בנושא מרבים לדבר בשמו) למשוך את ידה כליל מהשקעות בחיפושי נפט ולהותיר את הזירה לגורמים פרטיים שהתעקשו להמשיך בחיפושים למרות ההיסטוריה המתסכלת. הללו נתפסו בציבור הרחב וגם בקהיליית העסקים כהוזי חלומות, וההשקעה במניות של חיפושי נפט הפכה שם נרדף להשקעה ספקולנטית כושלת וכר נרחב לבדיחות ממיטב ההומור המקומי.

במישור המשפטי עמדת המדינה באה לידי ביטוי בחוק הנפט. החוק קובע מפורשות כי יזמים שיקבלו רישיון מהמדינה לחיפושי נפט או גז יידרשו לשלם למדינה תמלוגים בגובה שמינית מערך המחצבים שיימצאו. זאת ועוד, כדי לעודד את היזמים לחפש מחצבים העניקה להם חקיקת המס הטבות נדיבות. למבנה החוקי היתה מטרה אחת: לעודד יזמים ומשקיעים להמשיך ולהשקיע את סכומי העתק הכרוכים בחיפושי נפט למרות הסיכויים הדלים, כאשר היה ברור לכול כי הגורמים המחפשים לוקחים על עצמם את מלוא הסיכונים הכרוכים בכך, והמדינה מצדה איננה מוכנה להשקיע ולו אגורה שחוקה באותם חיפושים דלי תוחלת. בניגוד למה שנטען בחלק מהפרסומים, לא מדובר בעמדה אנכרוניסטית של המדינה. עמדה זו עמדה לדיון מחודש בממשלה ובמשרד האנרגיה בשנת 2006 ולאחר בחינה יסודית של המדיניות הודיעה הממשלה ליזמים (ביניהם ליזמי פרויקט "תמר") שהחליטה שלא לעשות שום שינוי בחקיקה הקיימת כדי שלא לפגוע בתמריצים של היזמים.

ואז, לפתע, השתנתה התמונה. לפני שנים מעטות התגלו מחצבי גז במעמקי הים. בתחילה בכמויות קטנות, ולאחר מכן, עם גילוי מאגר "תמר", בכמויות משמעותיות הרבה יותר. בן לילה הפכו יזמי הגז והמשקיעים מעדר של ספקולנטים והוזי חלומות לחבורת "טייקונים" ערמומיים ומחבלי תחבולות. ואילו המדינה, שחלקה בגילויי הגז היה עד כה איחולי דרך צלחה ליזמים, החליטה (בעידוד קולני של פוליטיקאים ועיתונאים) להפוך את עצמה, איפסו פקטו, לשותפה פעילה ומרכזית בפרויקטים. שהרי כידוע, להצלחה יש תמיד הרבה אבות.

מי שקורא את דוח ששינסקי אינו יכול שלא להתרשם מהעבודה שעשתה הוועדה. הוועדה מציגה באופן יסודי ומנומק את הקווים לדמותו של ההסדר ה"אידיאלי" לחלוקת הרווחים ממרבצי הגז שיתגלו בעתיד. אין ספק שכיום, כאשר הכול כבר יודעים שיש גז בכמויות ממשיות ליד חופי המדינה, וכאשר הסיכון להפסדים בקידוחי גז הפך לקטן, נדרש הסדר חדש ומפורט לחלוקת הרווחים שינבעו ממחצבים שיתגלו. אלא שכאמור, השאלה היא אם יש מקום להחיל את ההסדר הזה על אותם קידוחים שנעשו בעבר, כאשר איש לא ידע על ממצאי הגז והיזמים נטלו על עצמם סיכונים גבוהים בהרבה. לגבי שאלה זו, הדוח העיקרי של ועדת ששינסקי שותק. את "העבודה המלוכלכת" הוועדה משאירה ל"נספח המשפטי" המצורף לדוח העיקרי כמעין נספח טכני, שהוועדה לא מצאה לנכון להידרש אליו ישירות.

הנספח המשפטי האמור מכיל שורה של נימוקים מלומדים שעושים שימוש גמיש ומניפולטיבי במונחי יסוד חוקתיים. לפי הנספח, החלת ההסדר החדש על היזמים, שהשקיעו סכומי עתק בתנאים של סיכון גבוה, אינה מהווה "רטרואקטיביות" פסולה. הנספח מטיל ספק בכך ששטרי החזקה שבידי היזמים מהווים מדעיקרא "זכויות קניין" הראויות להגנה משפטית כלשהי, וקובע כי ההסדר הכלכלי שהוועדה מציעה הוא "מידתי" משום שהוא מותיר בידי היזמים של פרויקט תמר "רווח סביר". כל אלו הם נימוקים שנועדו, הלכה למעשה, לטשטש את המהות הפשוטה והישירה של מה שהוועדה מציעה: שינוי דרסטי של התנאים החוקיים שבאמצעותם פיתתה המדינה את היזמים להשקיע את הונם שלהם, סיכול הציפיות העסקיות האלמנטריות שלהם שהתבססו על חקיקה מפורשת של הכנסת ו"חלוקה מחדש" (קרי: הלאמה) של מרבית הרווחים שהיזמים היו אמורים להפיק מממצאיהם.

להנמקות המשפטיות המלומדות הללו התלווה מסע רעשני ואפקטיבי של יחסי ציבור באמצעי התקשורת, שבמסגרתו הוסבר לציבור כי "הגז שייך לכולנו" וכי "לא ניתן לטייקונים להשתלט עליו". מי שקורא חלק מהפרסומים הללו עשוי להתרשם שה"ה חברי הכנסת שאמה ויחימוביץ (יחד עם חברי הוועדה ויועציהם המשפטיים) הם שעמדו באופן אישי והגירו זיעה על אסדות הקידוח במשך שנים וסיכנו את מיטב כספם כדי למצוא גז, ולבסוף, לאחר שמאמציהם נשאו סוף סוף פרי, זינקו עליהם לפתע ממחשכים "הטייקונים" וגזלו מהם (ומ"הציבור") את הגז שגילו בעמל והשקעה כה רבים.

הבעיה בנימוקים שעליהם מסתמך הנספח המשפטי של הדוח, ושעליהם מתבסס גם מאמרה של פרופ' רדאי, היא שהם טובים יותר מדי. על פי אותם נימוקים, אין למשל שום בעיה חוקתית בחוק שתחוקק הכנסת מהיום למחר על מנת להלאים את הבתים שבהם מתגוררים שר האוצר ופרופ' רדאי. אם נניח שהנ"ל גרים בבתים שנבנו על אדמת מינהל מקרקעי ישראל הרי כולנו נסכים כי מדובר במשאב חיוני (קרקע) ששייך, עקרונית, למדינה (ומסתמא, נובע מכך שהמדינה רשאית לעשות בו כרצונה). חוק כזה גם לא יהיה "רטרואקטיבי" (שהרי הבתים יולאמו רק מכאן ולהבא ולא למפרע). לא יכלו להיות לנוגעים בדבר כל "ציפיות" ראויות להגנה, משום שכידוע, הכנסת רשאית לשנות את חוקיה בכל עת. ולבסוף, דומה שחוק כזה גם יכול להיות "מידתי" לעילא ולעילא, למשל משום שהכספים שיתקבלו ממכר הבתים יועברו למשרד הבריאות כדי לממן ניתוחים חיוניים להצלת חיי אדם. ודומה שהנוסחאות המרכזיות במשפט החוקתי שלנו כיום גמישות מספיק על מנת להצדיק כל עמדה ולהכשיר כל שרץ, הכול בהתאם להשקפות הפוליטיות של הטוען. אלא שכל הניסוחים המשפטיים המכובסים הללו אינם נותנים מענה לשאלת היסוד שעליה עמדתי בפתח הדברים. שהרי גזל הוא גזל גם אם הוא נעשה בשמו של "הציבור".

הפילוסוף האמריקני ג'ון רולס, שמשנתו נחשבת בעיני רבים לגרסה המתקדמת ביותר של ההצדקה למשטר הפוליטי הליברלי המודרני, טען כי הסדר בתחום הכלכלי-חברתי הוא צודק אם הוא פועל לטובת כולם, ובמיוחד לטובת החלשים בחברה. אין ספק שההסדר המקורי שבמסגרתו החלו יזמי הגז להשקיע כספים בחיפושי הגז עומד בתנאי האמור, משום שגם אם יישמרו תנאי ההסדר המקורי הרי כל אזרחי המדינה יוכלו ליהנות רבות מהרווחים של גילויי הגז בפרויקטים הקיימים (ולא כל שכן בפרויקטים עתידיים שיבואו בעקבות השקעות היזמים בפרויקטים הראשונים). אלא שנוסף על עקרונות הצדק האידיאליים, רולס היה מוטרד מבעיה קשה שהיא פסיכולוגית ביסודה: בעיית הקנאה. השתלשלות העניינים בפרשת תמלוגי הגז ממחישה עד כמה חששו של רולס היה מוצדק. בשם הקנאה מוכנה החברה הישראלית בימינו להשליך לפח לא רק עקרונות בסיסיים של הגינות וחוקתיות, אלא גם לוותר על דיון ענייני ויסודי בשאלות החשובות באמת שגילויי הגז מעוררים: כיצד נבטיח הפקה יעילה ומיטבית של מחצבי הגז; כיצד נבטיח ניצול נבון של משאבי הגז ונמנע את התופעות החברתיות והכלכליות השליליות שמתלוות בדרך כלל לגילויים בסדר גודל כזה ועוד שורה של שאלות חשובות, שוויתרנו עליהן כליל בשם מלחמת הקודש המפוקפקת נגד יזמי הגז.

הגיבו באמצעות הפייסבוק

תגובות

Share This:

10 תגובות

  1. מה זה משנה?

    ראשית שאלה לעורכים, חיפוש בגוגל של שמו של הכותב העלה שהוא נציג חברת דלק. האם הדבר נכון? אם כן, שומא ראוי היה שתפרסמו גילוי נאות בהיותו בעל אינטרס מובהק בעניין.

    וכעת מס' הערות לגבי התוכן עצמו –

    א. מר דותן, אתה מלין על שימוש במכבסת מילים, ושימוש מניפוליטיבי במילים, כשלמעשה אתה עושה זאת בעצמך. הטיעון המרכזי שלך מתבסס רובו ככולו על זה ששונו כאן "כללי המשחק", ה"מבנה חוקי" או ה"הסדר לחלוקת רווחים" עבור מאגרים קיימים שבעבר הובטח למשקיעים בהם "הסדר" אחר. המושגים האלה אינם מתארים במדויק את המצב: הדבר היחיד ששונה כאן הוא בעצם שיעור המס על רווחים עתידיים של עסקים (במקרה זה – חברות הגז).

    שיעור המס הוא לא חוזה בלתי ניתן להפרה שממשלה חותמת עליו עם אזרחיה. מדינות וממשלות תמיד מעלות ומורידות מיסים – זוהי פררוגטיבה חשובה שלהן. מדיניות מיסוי שהובטחה על ידי רוה"מ אחד, עשויה להשתנות אחרי היבחרותו של רוה"מ אחר, ואף אחד לא מלין שזה "לא מוסרי" או "הפרת הבטחה" -זוהי המשמעות של חיים במדינה דמוקרטית. גם המשקיעים, כמו כל אזרח במדינה, ידעו שאחרי שממשלה מסוימת הבטיחה להם הטבת מס מסוימת, עלולה ממשלה אחרת לקום ולהחליט שהטבות המס שניתנו במטרה לתמרץ אותם לחפש היו מופרזות וראוי לשנותן. דו"ח ששינסקי מסכם זאת יפה: "עצם העובדה כי משקיעים השקיעו כסף תחת מערכת פיסקאלית קיימת, אין בה כדי להצדיק את קיבוע המערכת הפיסקאלית לעתיד" (עמ' 85)

    הטיעון שלך הוא אפילו מסוכן, כי משתמע ממנו שממשלה חדשה שעולה לא יכולה לשנות מדיניות מיסוי עליה החליטו ממשלות קודמות כלפי עסקים שקמו לפני תחילת כהונת הממשלה. זוהי פגיעה קשה בדמוקרטיה, שמעקרת במידה רבה את המשמעות של בחירות מחדש כל 4 שנים. על פי הטיעון שלך, כל מי שהחליט להשקיע ולהקים עסק בהינתן שיעור מס חברות מסויים, שאולי הובטח לו כדי לעודד אותו להקים את העסק, חסין מפני העלאת שיעור מס החברות בעתיד.

    ב. דבר נוסף, ולמרות שכאמור זה לא המקרה שלפנינו, גם אם נניח לרגע שהיתה כאן "הפרת התחייבות חוזית", שים לב מה אומרת שופטת בית המשפט העליון א. פרוקצ'יה בפסיקת בית המשפט העליון מה- 22 לאוגוסט 2010, בערעור של חברת החשמל כנגד המועצה האזורית גולן: "ככלל, יש לכבד התחייבות חוזית, והדבר חל גם על רשות שלטונית. אלא שעל רשות כזו חלה חובה ציבורית להשתחרר מהסכם כאשר צרכי ציבור חיוניים מחייבים זאת. הלכת ההשתחררות מוחלת כתנאי מכלהלא בחוזה שלטוני," וכן "בנסיבות העניין, נראה לי, כי לא רק שהרשות הציבורית הייתה רשאית להשתחרר מההחסכם, אלא חלה עליה חובה ציבורית לעשות כן."

    ג. ממאמרך משתמעת מעין תיאורית קונספירציה, על פיה, הממשלה חיכתה שיתגלה גז ואז רצה למסות. שכחת, שהממשלה כבר בשנת 2002, הרבה לפני שהתגלה גז, החליטה להעלות את אחוזי המיסוי על רווחי גז, אולם נוכחות גבוהה מאד של לוביסטים של חברות הגז מול מספר מועט של חברי כנסת גרם לטרפוד ההחלטה בכנסת. כך שבעצם, הטיעון במאמר מוסיף חטא על פשע: בשנת 2002 טורפדה החלטת הממשלה בעקבות לחץ של חברות הגז, ועכשיו נטען במאמרך שבגלל שהממשלה כביכול לא מיסתה לפני שהתגלה הגז היא עוברת על איזה חוק מוסרי.

    ד. למרות כל זאת הגדילו חברי ועדת ששניסקי לעשות ודנו ברצינות בשאלה האם, אם היינו אומרים מראש למשקיעים שהמיסים יהיו כאלה – האם הם היו ממשיכים לחפש? במילים אחרות בדקו חברי הועדה את החלטה על השקעה בהתייחס לסיכון שהיה לפני מציאת הגז ושיעור המיסים הגבוה שהם מבקשים להחיל (עמ' 89 בדו"ח). חברי הועדה הגיעו למסקנה שאין בסיס סביר לטעון שאם היו אומרים מראש למשקיעים שמדיניות המיסוי תשתנה הם לא היו משקיעים.

    ה. אתה מתאר במאמרך איך כולם צחקו על המוהיקנים האחרונים שהמשיכו לחפש גז. אתה מציג אותם כפריירים שהזיעו למען המדינה. האמנם? ובכן, מסתבר שצוחק מי שצוחק אחרון. לא רק שהם לא פריירים, אותם משקיעים שהמשיכו לחפש ידעו בדיוק מה הם עושים. הם הם החכמים. הם ידעו שיש סיכוי סביר שהם ימצאו גז בסוף. לכן הפריירים הם דווקא אלה שלא השקיעו, אלה שאוכלים עכשיו את הכובע.

    ו. על סמך מה אתה מניח שהמניע למאבק להעלאת המיסוי הוא קנאה? אני, וכל הפעילים שאני מכיר שתומכים במאבק הזה מקדמים קמפיין להפניית כספי המיסוי שיתקבלו בממשלה לאוכלוסיות עניות ומודרות ולצמצום פערים. המאבק עבורנו הוא מאבק מהותי על עתידה של החברה הישראלית שנמצאת בסכנת חיים – האם נמשיך להיות חברה עם פערים של מדינת עולם שלישי, בה בעלי הון זוכים להטבות מס ולשיעורי מיסים נמוכים יחסית, או חברה שיש בה שוויון הזדמנויות? מה שמניע אותנו הם ערכים של צדק חברתי, כן – צדק גם כלפי המשקיעים ובהחלט ישבנו על המדוכה כדי לוודא שלא נעשה להם עוול. אם היינו חושבים אחרת לא היינו יוצאים למאבק הזה שעיקרו דאגה לעתידה של חברה מתפוררת בעלת שיעור אי שוויון הגבוה ביותר בעולם המפותח. קצת עצוב לי שאתה עד כדי כך מזלזל בנו.

    • ששינסקי לא יצא לפועל.שלטון מעל הכל.

      ששינסקי לא יצא לפועל.
      לא מאמין ? נחיה ונראה.

      ישראלי פרייאר עד גבול מסויים.
      הגבול הזה נחצה עם ששינסקי.

      נתראה בקלפי. ואז נראה מי צדק.

    • אם המדינה היתה מחליטה להעלות את שיעור המיסוי באופן שווה לכל החברות במשק , אז היית צודק .
      חל כאן עיקרון האוניברסליות , ובהחלטות ועדת ששינסקי המדינה לא מקיימת אותו .

    • באמת לא משנה

      יש הרבה כמו, לא משנה,שרוצים את מה שלא מגיע להם.אז כבר זה כן משנה.החוק לחזקים.אלפי,עשרות אלפי,כנראה מאות אלפי אנשים השקיעו כסף בתקווה, בעידוד ורק הגיע הריח ,כבר האופורטוניסטים עושים חוק חדש,כי הם חזקים,בחוקים.

      • תעשה לי טובה

        מי זה האופורטוניסטים האלו? הם ישלשלו כסף לכיסם או שהם דואגים לכל המדינה ולא רק לעשירון העליון?
        חזקים בחוקים? כן, כי פשוט כל כך קל במדינת ישראל להעביר חוק שפוגע בחברות הגז, לא צריך להתמודד עם קמפיינים של עשרות מליוני שקלים ומאות לובסיטים שמנסים לעשות שטיפות מוח ולפי כמה תגובות פה, מצליחים בצורה לא רעה.
        מי שחזק זה דווקא חברות הגז, הציבור הכללי הוא החלש, ודווקא התאגדותו באופן יחסי מאפשרת את מעבר החוק. שככל הנראה יעבור, אבל נחיה ונראה, ונקווה ששלטון החוק ינצח ולא שלטון ההון.

  2. מילים כדורבנות, מסכימה עם דבריו של דותן!

  3. לתגובה מספר 1. אם אתה כל כך נחוש בתשובותיך מדוע אתה מסתתר תחת שם"מה זה משנה". אנחנו כבר מזמן לא מדינה קומוניסטית אם אתה עדיין שייך לתקופה הזו .מדינה שקובעת חוקים ולא מכבדת אותם היא מדינה שכולנו צריכים להיות חרדים לחיות בה. מחר יחליטו שמהמשכורת של "מה זה משנה "יקחו 80% ויחלקו לעניים. יקחו את המכונית שלך וימכרו אותה על מנת לתת לעניים. ביתך יהפוך למרכז קהילתי של עניי עירך ואתה תקבל ממנו רק 20% וזה לא נגמר בזה אפשר להעלות עוד ועוד נושאים. לא!!! אם הענקת זכויות קידוח וקבעת רף של מס אתה לא יכול לשנות את העבר . מה שאתה יכול לעשות זה לקבוע שמיום Xואילך כל מי שיקבל זכות לקדוח וימצא גז או/נפט 'המדינה תוכל לגבות מס גבוה יותר. חוכמה של בדיעבד היא מזיקה . .מאחר ולרוב החוסכים בקופות גמל וקרנות אחרות שבהם מושקעים כספים רבים ,תחליט המדינה להשתמש בכספים אלה על מנת להיות מתוגמלים בעתיד על הגז והנפט.

    • לפי טענתך אי אפשר בכלל לשנות מדיניות מס בשום שלב ובשום מקום. כל בעל עסק יכול להגיד שכאשר פתח את העסק הסתמך על הנתונים הבאים: מס הכנסה, מע"מ, שכר מינימום, הפרשות סוצאיליות, פנסיה וכו'. ואז המדינה פתאום משנה לו את החוקים והוא צריך לשלם שכר מינימום או יותר מע"מ. כביכול צריך לשנות חוקים אלו רק לעסקים שקמו לאחר החוקים. זה נראה או נשמע לכם הגיוני. כל מערכת מיסוי פועלת במבט פרוספקטיבי אך משפיעה גם באופן רטרואקטיבי, כי אין מה לעשות היו אנשים שחשבו שהמצב הוא איקס ועכשיו המצב משתנה. זה חלק מהפרורגטיבה הבסיסית של המדינה.
      לא מדובר כאן באי כבוד לחוק, אלא דווקא בוועדה שישבה ובדקה ברצינות את הנושא והלכה יותר מדי לקראת חברות הגז עקב הלחץ הציבורי והדממוגיה שאתם חוטאים בה בצורה כה יפה, אז בסדר עזרתם באיוולתכם לתשובה להרוויח עוד כמה שקלים אבל פגעתם בשלטון החוק במובן הכי פשוט שלו ובהפרדת הון ושלטון.

  4. מעניין שברוב חוות הדעת והמאמרים יש התעלמות מההתחייבויות ליזמים – בכתב ובע"פ.

    שלא לדבר על הראיון בטלוויזיה שנתן שטייניץ שבו הוא מבהיר שהתמלוגים לא יחולו על תגליות קיימות:

    http://www.youtube.com/watch?v=3iy2gTPCeFk

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*