ההוצאה לבריאות בישראל 2012-1995

Medical doctor.

לאה אחדות, גל בן חורין ומישל סטרבצ'ינסקי

בעשורים האחרונים חלה עלייה ניכרת בהוצאה לבריאות במרבית המדינות המפותחות, שהייתה גבוהה משיעור הצמיחה הכלכלית (Smith and Freeland 2009).[1] העלייה החדה בהוצאה לבריאות העלתה חששות מפני הכבדת הנטל התקציבי של הוצאות לבריאות, והביאה להתפתחות ספרות מחקרית שעסקה באפיון הגורמים האחראים לגידול בהוצאות לבריאות. במאמר זה נציג את תמונת המצב של ההוצאה לבריאות בישראל כיום ונשווה בין התפתחות ההוצאה לבריאות בישראל ובמדינות OECD. לאחר מכן נציג אמידה של הגורמים הקובעים את ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל.

ההוצאה על בריאות בישראל (לאומית וציבורית) נמוכה בהשוואה למדינות אחרות בעולם המערבי, הן מבחינת רמת ההוצאה לנפש והן מבחינת חלקה היחסי בתוצר. נתוני ההוצאה במדינות OECD בשנים 1995 ו-2013 מלמדים כי בין השנים האלה חלה עלייה ממוצעת של כ-2,129 דולר בהוצאה הלאומית לבריאות לנפש (במונחי PPP). עלייה זו מגלמת גידול ממוצע של 2 נקודות אחוז בשיעור ההוצאה הלאומית לבריאות כאחוז מהתמ"ג. באותן שנים בישראל, לעומת זאת, היה הגידול בשיעור ההוצאה הלאומית לבריאות כאחוז מהתמ"ג הנמוך ביותר מבין 31 מדינות OECD שיש נתונים עליהן, ועמד על כ-0.48 נקודות אחוז בלבד.  ב-2013  הייתה ישראל ממוקמת במקום ה-24 מבחינת שיעור ההוצאה הלאומית בתמ"ג, מתוך 31 מדינות OECD שבהן דווחו הנתונים. גם הגידול בהוצאה הלאומית לבריאות לנפש בישראל נמוך ביחס למדינות אחרות ועומד על כמחצית מהגידול הממוצע בדולרים (במונחי PPP) בקרב מדינות OECD.

ישראל חריגה יחסית גם בהתפתחות התמהיל הציבורי–פרטי של ההוצאה הלאומית לבריאות. שיעור ההוצאה הציבורית מההוצאה הלאומית על בריאות עלה בממוצע בכ-1.3 נקודות אחוז במדינות OECD בין 1995 ל-2013 (מ-71.4% ל-72.7%). מנגד, שיעור ההוצאה הציבורית מההוצאה לבריאות בישראל הצטמצם בשנים אלו בכ-8.69 נקודות אחוז, שני רק לירידה בהונגריה. ההוצאה הציבורית ירדה מ-68.2% של ההוצאה הלאומית ל-59.5% ממנה. ההוצאה הציבורית על בריאות כאחוז מהתוצר בישראל נמוכה מממוצע OECD, וישראל ממוקמת במקום ה-30. על רקע זה אין זה מפתיע כי ההוצאה הציבורית לבריאות בישראל עלתה בקצב הנמוך ביותר מבין מדינות OECD מבחינת שיעורה בתמ"ג, ובקצב השני הנמוך ביותר מבחינת ההוצאה לנפש בדולרים (הגידול בהוצאה הציבורית לבריאות לנפש היה נמוך יותר רק במקסיקו).

תרשים 1 מציג את התפתחות ההוצאה הלאומית והציבורית לבריאות כאחוז מהתוצר בשנים 1995–2013, ואפשר לראות בו בבירור כי קצב גידול ההוצאה בישראל נמוך במידה ניכרת מהמקובל במדינות OECD.

 תרשים 1: השינוי בהוצאה הלאומית והציבורית לבריאות במדינות OECD, 1995–2013 (מדד: 1995=100)

התפתחות ההוצאה

אחת הסיבות המוצעות להוצאות הבריאות הנמוכות בישראל היא המבנה הדמוגרפי, שמתאפיין באוכלוסייה צעירה הרבה יותר מבמדינות OECD. תרשים 2 מציג את שיעור הקשישים בישראל לעומת ממוצע OECD בשנים 1995–2013.

 תרשים 2: שיעור הקשישים באוכלוסייה בישראל וממוצע OECD

שיעור קשישים

מאמר זה מבקש לאפיין את הגורמים הקובעים את ההוצאה לבריאות בישראל ולאמוד את השפעת הגורמים השונים בשנים 1995–2012. המשתנים שקובעים את ההוצאה לבריאות נחלקים בחלוקה גסה למשתני צד ההיצע ולמשתני צד הביקוש. משתני צד ההיצע המקובלים בספרות הם ההתקדמות הטכנולוגית ומאפייני מערכת הבריאות, כגון מספר רופאים לאלף איש והציוד הרפואי שבו משתמשים במערכת הבריאות. גורמי צד הביקוש המקובלים הם בעיקר ההכנסה, שנמדדת באמצעות התוצר לנפש, והצרכים הרפואיים של האוכלוסייה, שנמדדים לפי שיעור הקשישים  ודפוסי התחלואה באוכלוסייה.

לאחר בחינת משתנים רבים נמצא כי הדגם שהסביר את התפתחות ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל בצורה הטובה ביותר הוא דגם שמביא בחשבון את המשתנים הבאים: תוצר לנפש (לוג), שיעור הקשישים באוכלוסייה, שיעור המימון הציבורי מההוצאה לבריאות, ההוצאה על מו"פ לנפש (שמייצגת התקדמות טכנולוגית), מספר הרופאים לאלף איש, מספר החולים בארבע מחמש המחלות הקשות לפי הגדרת משרד הבריאות לאלף איש, ושיעור הגירעון הממשלתי מהתוצר – המייצג את מגבלת התקציב ובכך נותן ביטוי לסוגיית סדרי העדיפויות.

הרצת רגרסיה בשיטת בדיקת קואינטגרציה על משתנים אלו הצביעה על קשר ארוך טווח בין המשתנים המוסברים והמשתנה המוסבר,[2] והניבה מקדמים מובהקים לכל המשתנים, למעט ההוצאה למו"פ לנפש.  ערך ADF מצביע על קיומו של קשר ארוך טווח. תוצאות האמידה, המוצגות בלוח 1, מלמדות כי לתוצר לנפש השפעה חיובית ומובהקת על ההוצאה לבריאות, וכי גמישות ההכנסה של בריאות קטנה מאחד, ולפיכך בריאות היא מוצר נורמלי (ולא מוצר מותרות, כמו שמצאו מחקרים רבים בנושא מהעולם לאחר ההתרחבות הניכרת במגזר הבריאות במשקים המפותחים). עוד נמצא כי התמ"ג לנפש הוא הגורם המשמעותי ביותר בקביעת ההוצאה לבריאות, והוא מסביר כ-92% מהעלייה בהוצאה הלאומית לבריאות.

הגורם השני בחשיבותו בקביעת ההוצאה הלאומית לבריאות הוא שיעור ההוצאה הציבורית לבריאות מכלל ההוצאה לבריאות, שמשפיע באופן שלילי על ההוצאה הלאומית לבריאות. ממצא זה מצביע על תחלופה בין ההוצאה הציבורית להוצאה הפרטית על בריאות, ולפיו כאשר המדינה מצמצמת את ההוצאה הציבורית על בריאות הפרטים מגדילים את ההוצאה הפרטית מעבר לירידה במגזר הציבורי. התפתחות זו עלולה להרחיב את האי-שוויון בהוצאה לבריאות.

בהתאם למחקרים רבים מהעולם, נמצא כי עליית שיעור הקשישים בישראל משפיעה באופן חיובי על ההוצאה לבריאות, אך היא אחראית לחלק קטן בלבד מהעלייה בהוצאות לבריאות. בהקשר זה חשוב לציין שבתקופה הנסקרת שיעור הקשישים בישראל היה יציב יחסית בהשוואה לגידול שחל בו במדינות OECD רבות (ראו תרשים 2 לעיל), ולפיכך הממצא בדבר תרומתו הקטנה לשינוי בגודל ההוצאה לבריאות היה צפוי.  עוד נמצא באמידת המודל כי לירידה במספר הרופאים לאלף איש ולשינויים בדפוסי התחלואה השפעה שלילית  על ההוצאה לבריאות, אם כי גם כאן התרומה לירידה בהוצאה הלאומית קטנה.

 לוח 1: אמידת ההוצאה הלאומית לבריאות לנפש וחישוב השפעת הגורמים שהביאו לשינוי בשנים 1995–2012

לוח2

נציין כי התפתחות הגורמים המסבירים את ההוצאה לבריאות מלמדת כי ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל הייתה צפויה לעלות בכ-36.7% בין 1995 ל-2012, בעוד שבפועל היא עלתה ב-28.1%. הפער בין הגידול הצפוי בהוצאה לפי הדגם ובין הגידול בפועל מעיד על שחיקה של ההוצאה הציבורית יחסית לערך הנובע מהתפתחות הגורמים המסבירים, אם כי גודלו של הפער תלוי בספציפיקציה שנבחרה  לצורך הרצת הרגרסיה. המשמעות של הפער היא שככל הנראה יהיה צורך להגדיל את ההוצאה על בריאות בעתיד, שכן לא יהיה אפשר לשחוק אותה לאורך זמן.

לסיכום, עבודה זו בחנה את התפתחות ההוצאה לבריאות בישראל. ראשית בחנו את התפתחות ההוצאות לבריאות בישראל לעומת מדינות OECD, ומצאנו כי ההוצאה לבריאות בישראל נמוכה מן המקובל במדינות OECD במדדי ההוצאה מקובלים. זאת ועוד, נמצא שההוצאה לבריאות בישראל מתפתחת בקצב אטי במידה ניכרת לעומת מדינות אחרות ב-OECD, והיא בין שלוש המדינות האחרונות מבחינת השינוי בהוצאה בשנים 1995–2012 בכל מדדי ההוצאה לבריאות. מאחר שאחד הגורמים שמקטינים את הגידול בהוצאה בישראל יחסית לעולם הוא השיעור הנמוך של בני 65+ באוכלוסייה, אמדנו את הגורמים הקובעים את ההוצאה לבריאות בישראל בשנים 1995–2012 תוך כדי פיקוח על הגורמים שמשפיעים על ההוצאה לבריאות בטווח הארוך. בין שאר המשתנים המפוקחים, הכללנו את שיעור בני 65+ באוכלוסייה. מצאנו כי העלייה בתמ"ג מסבירה את מרבית ההוצאה לבריאות, וכי גמישות ההכנסה של בריאות בישראל קטנה מיחידתית, ולפיכך בריאות היא מוצר נורמלי. עוד נמצא כי הירידה במימון הציבורי של בריאות היא הגורם השני בחשיבותו בהסברת ההוצאה הלאומית לבריאות, והיא אחראית לכ-7% מהעלייה בהוצאה הלאומית. על פי הממצאים של הניתוח, העלייה שהתרחשה בפועל בהוצאה לבריאות בישראל נמוכה מזו שמתקבלת בדגם של הטווח הארוך, דבר המעיד על הצורך בהקצאת משאבים לתחום זה בהמשך כדי להדביק את הקשר ארוך הטווח בין המשתנים המסבירים להוצאה לבריאות.

[1] Smith, S., Newhouse, J. P., & Freeland, M. S. (2009). "Income, insurance, and technology: why does health spending outpace economic growth?". Health Affairs, (28) 5, pp. 1276-1284.

[2] ערך ADF מצביע על קשר ארוך טווח ברמת מובהקות של 10% וקרוב מאוד לערך הקריטי ברמה של 5%. ערך זה סביר בהינתן גודל המדגם המצומצם במחקר.

הגיבו באמצעות הפייסבוק

תגובות

Share This:

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*