דרום סודן, פליטות, גבולות ואנחנו

מאת: אריה ארנון

הכרזת העצמאות של מדינה חדשה, דרום סודן, שהצטרפה למשפחת המדינות לאחרונה, עוררה תגובות נרגשות בקרב לא מעט ישראלים ופלסטינים. חלק מהמגיבים הביטו על האירוע מהזווית "שלנו": הנה, הם אמרו, בכל זאת יש סיכוי לשינוי גם כשנראה שכלו כל הקצין. שאלה שעלתה באופן טבעי בחלק מהדיונים, בעיקר בשיחות בתקשורת הישראלית עם דרום סודנים השוהים בארץ, נגעה לסוגיית הפליטוּת, זו הדרום סודנית, ובעקיפין גם לפליטות היהודית והפלסטינית. "איך הגעתם לכאן?" שאל ירון לונדון את הדרום סודנים, ו"האם תחזרו לארצכם לבנות את המולדת?" את הפליטים הפלסטינים לא שאלו בישראל שאלות מביכות כאלה מעולם.

     עד לכינון מדינת דרום סודן נסב עיקר הדיון בישראל בעניין אנשי דרום סודן על סגירת הגבולות לכניסת הבאים מאפריקה הענייה. שני מחנות מובחנים, ישראליים, הופיעו בדיון. מחנה אחד תבע לתת זכות כניסה וזכויות אדם למי שברח ממצוקה. מחנה שני תבע לסגור את הגבולות בשם "עניי עירך קודמים", ולהרחיק את השוהים שכבר באו. הנימוקים הללו הסתירו בדרך כלל השקפות כלליות יותר על אופייה הרצוי של ישראל; מדינה יהודית או מדינה לא רק יהודית. מן הזווית הכלכלית-חומרית טענו מגיניהם של הבאים מאפריקה שמינימום קיום בכבוד מגיע לכל מי שחי בתוכנו; מתנגדיהם הציגו את עצמם כמי שעניינם הוא בראש ובראשונה במי ש"שייך לכאן".

     כמובן, צריך להבחין בין פליטים למהגרי עבודה. פליטים הסובלים מרדיפה בארצות מוצאם זכאים למקלט. ודאי שבישראל צריכים לזכור ולא לשכוח בהקשר זה את היהודים שברחו מאירופה. בעניין מהגרי עבודה מדובר בשאלה כלכלית גלובלית. הוויכוח בעניין זה אינו פשוט כלל, ובישראל יהיו לו, אפשר להניח, עוד מופעים רבים. ישראל, שחברה ב-OECD, שההכנסה לנפש בה מתקרבת לשלושים אלף דולר לשנה, מתקיימת במרחב עני יותר, חלקו עני מרוד. הלחץ להתקיים בכבוד דוחף את עניי העולם לחפש מוצא אל העולם המפותח יותר ולבקש בו קיום לעצמם ולבני ביתם. רמת החיים הגבוהה אצלנו, ובמקומות דומים לשלנו, יוצרת ביקוש רב למי שמוכן לעשות עבודות קשות ובזול. איך להתייחס לסוגיית הגבול? פתוח או סגור?

    הנה הצעה לקווי מדיניות ישראלית סבירה, אנושית ומעשית, שאפשר להציע אותה גם למדינות אחרות: ישראל תדאג לקיום בכבוד לכל מי שחי בתוכה, לא חשוב אם הגיע בגנבה או כדין; היא תבטיח תנאים אלה לאזרחיה ולתושביה היום, וגם לכל הפלסטינים שחיים בגבולותיה; היא לא תפנה גב לפליטים, ובראש ובראשונה לפליטים הפלסטינים. היא גם לא תפנה גב לעניי העולם. ישראל ושאר המדינות המפותחות תסכמנה על תוכנית בינלאומית שבה הן תתחייבנה להשקיע בארצות הפחות מפותחות, כך שכניסה למדינות המפותחות תימנע מעניי העולם רק בתנאי שיובטח כי ייווצרו תנאים לצמיחה של ממש במדינות הפחות המפותחות. רק אז אפשר יהיה, אולי, להגן על מדיניות של סגירת הגבולות לעניים המתדפקים על דלתנו.

פרופ' אריה ארנון הוא ראש התוכנית לכלכלה וחברה במכון ון ליר בירושלים

הגיבו באמצעות הפייסבוק

תגובות

Share This:

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*