דיון במשבר האירו, מהכנס השנתי של התוכנית לכלכלה וחברה במכון ון ליר

ב-20 בדצמבר 2011 התקיים הכנס השנתי של התוכנית לכלכלה וחברה במכון ון ליר בירושלים. במהלך הכנס נערך פאנל בנושא משבר האירו. הדוברים בפאנל היו פרופ' ברי אייכנגרין (המחלקה לכלכלה, אוניברסיטת ברקלי); פרופ' ליאו ליידרמן (בית הספר לכלכלה, אוניברסיטת תל אביב; בנק הפועלים) ופרופ' דניאל צידון (בית הספר לכלכלה, אוניברסיטת תל אביב; ראש חטיבת שוקי הון ומשנה למנכ"ל, בנק לאומי). הנחה את הפאנל פרופ' נתן זוסמן (מנהל חטיבת המחקר, בנק ישראל; המחלקה לכלכלה, האוניברסיטה העברית בירושלים). הדוברים בפאנל נדרשו לשורשי משבר האירו, להבחנות בין אירופה לארצות הברית, למדיניות הרצויה באירופה ולהשלכות על מדינת ישראל.

     שורשי משבר האירו. לפי עמדתו של פרופ' ליידרמן, העלייה של יחס חוב-תוצר היא הגורם העיקרי למשבר. הוא הסביר שבשנים 2007-2008 התחיל משבר בועת הנדל"ן. המשבר יצר חור בהכנסות המדינה, ועם זאת, עקב תפיסה קיינסיאנית, היה גידול בהוצאות הממשלה. לפיכך בשנים 2009-2010 אפשר לראות עלייה של שלושים אחוז ביחס החוב-תוצר לעומת שנת 2006. פרופ' צידון טוען שיש להתייחס למשבר כאל משבר פיננסי. הוא מציין שאירופה, במונחים עולמיים, אינה ענייה, ועיקר הבעיה שלה היא יחסים לא נכונים בין הרכוש לחוב, וביתר שאת בכל הנוגע לחוב הפרטי. אם נסתכל על ממדי חוב כלליים, הכוללים את הממשלה, את המגזר הפרטי ואת החברות, אפשר לראות שיחס החוב של אירופה חצה את הרף הקריטי של 250-300 אחוזי תוצר. לדעתו, מצב זה מוביל לשני מסלולים מתנגשים, וכך נוצר המשבר הכלכלי. מצד אחד, המידע הולך ונשחק מכיוון שלא יודעים מי בדיוק נמצא בבעיה. מן הצד האחר, מכיוון שהחוב הוא בעצם קדימות במועד קבלת התגמול, נוצר תור. כך מתחילה ריצה אל הבנק והתור הולך ומתארך.

[youtube http://www.youtube.com/watch?v=KfNFCtqKqAw]

    יש להבחין בין משברים שונים באירופה. פרופ' אייכנגרין מציין כמה משברים שונים שמתחוללים במדינות אירופה. המשבר הראשון הוא חוב ריבוני. בעניין זה מעיר פרופ' אייכנגרין שמדובר בנרטיב דומיננטי בעיקר עקב הדומיננטיות של התפיסה הגרמנית הרואה במשבר החובות משבר ריבוני. לפי עמדתו, אין זה מדויק באופן גורף, ותיאור זה נוגע רק לממשלות שחיו מעבר לאמצעים שלהן, כמו יוון. סוג שני של משבר התפתח במדינות מסוימות שבהן המגזר הפרטי חי מעבר ליכולות שלו, צרך יותר משייצר, וכך נוצר משבר. דוגמה לכך היא פורטוגל. משבר מסוג שלישי אירע באירלנד ובמדינות אחרות שבהן אפשרו חריגות במאזן התשלומים. סוג רביעי של משבר אירע במדינות שפשוט הפסיקו לצמוח בעשר השנים האחרונות, וכך לא נותרו להן משאבים לשלם את חובותיהן. דוגמה לכך היא איטליה.

     קושי מבני או מדיניות כושלת באיחוד האירופי. פרופ' זוסמן מציין שאף בארצות הברית יש גירעון עמוק ויש שונות רבה ופער בצמיחה בין המדינות, ובכל זאת יש הבדל בין המתרחש בארצות הברית ובין המתרחש באירופה. לפיכך מבקש פרופ' זוסמן מהדוברים לחדד את השאלה מה נובע מכשל מבני, ובפרט מאיחוד מוניטרי שאינו מלווה באיחוד פיסקלי-פוליטי מקביל, ומה נובע ממדיניות כושלת, ובאיזו מידה.

     יש מחסור ברגולציה באירופה. פרופ' אייכנגרין מציין שבארצות הברית יש רגולציה מחמירה יותר על הבנקים. לעומת זאת, הרגולציה על הבנקים בצרפת אינה מספיק עם יד על הדופק בכל הנוגע לכלכלה היוונית. כך נגרמות בעיות גדולות. אף פרופ' צידון טוען שהרגולציה באירופה בעייתית. יש בנקים באירופה, לדוגמה, שנמצאים על סף פשיטת רגל כי הם מחזיקים איגרות חוב של המדינות שלהם. הרגולציה באירופה מעודדת את הבנקים להחזיק את איגרות החוב של המדינה שלהם, מה שאין כן בארצות הברית, שהרגולציה המוניטרית בה עצמאית הרבה יותר והקשר הזה כמעט אינו קיים. בארצות הברית לא יעלה על הדעת שמשרד החוץ יתקשר לבנקים ויגיד להם לקנות איגרות חוב, ובאירופה זה בהחלט קרה, אפשק לראות זאת במאזנים של הבנקים באירופה.

    הבנק המרכזי של אירופה אינו מתפקד כראוי. עוד אלמנט שחסר באירופה הוא בנק מרכזי מתפקד. פרופ' אייכנגרין מציין שחסר בנק מרכזי שמוכן להיות מלווה כמוצא האחרון. פרופ' צידון מסכים ומעיר שהבנק המרכזי אינו מתפקד כבנק מרכזי קלאסי. פרופ' ליידרמן מרחיב וטוען כי לשיטתו באירופה חסרה מדיניות מוניטרית. כל האסטרטגיה של המדיניות המקרו-כלכלית מבוססת הרבה יותר בארצות הברית. כאשר מסתכלים על משברים לאורך ההיסטוריה רואים שישנן כמה דרכים לצאת מהם: צמצום ההוצאות, העלאת מסים או הדפסת כסף לשם יצירת אינפלציה ושחיקת החוב. לעומת אירופה, בארצות הברית כל ארסנל הכלים על השולחן.

     שינוי מדיניות באירופה. אירופה צריכה להפנים שאינפלציה אינה הסכנה שאורבת לה, ואפילו ייתכן שדווקא האינפלציה תסייע לה. עמדתו של פרופ' צידון היא שהפנמה של עניין זה תהיה הצעד הראשון בדרך לפתרון. ההרחבה המוניטרית אינה חזות הכול ויש להפעילה במינון הנכון, אך מדובר בכלי חשוב, וכאשר לא מפעילים אותו נשארים בעצם עם יד קשורה מאחורי הגב. זאת ועוד, אירופה צריכה להנהיג מדיניות פיסקלית מתואמת יותר בין המדינות. היום מנסים לעשות זאת ולעבוד על פי הגישה הגרמנית. ישנם פתרונות רבים, אך חשוב מאוד שהבנק המרכזי ישנה גישה ויבין שהוא צריך להיות מלווה לעת מצוקה.

     צורכי המימון של מדינות באירופה בעייתיים. פרופ' ליידרמן מצביע על בעיית מימון חוב המדינה של ספרד, איטליה ויוון במלוא חומרתה. צורכי המימון של המדינות האלה ענקיים, וחלקם הגדול צפוי להתממש בחצי השנה הקרובה. לפיכך פרק הזמן הזה הוא נקודת מבחן אדירה. כרגע ברור שהשוק אינו נותן אמון במדינות האלה, והן נאלצות לממן את החוב על ידי יצירת חוב נוסף, אבל השוק מעניש על כך בריביות ובתשואות גבוהות. את הדינמיקה השלילית הזאת צריך לעצור. לצורך כך צריך מבוגר אחראי שיפרוש רשת ביטחון.

     יש לטפל במעגל הקסמים האירופי. פרופ' אייכנגרין מציין שאירופה סובלת משני מעגלי קסמים שליליים. הראשון הוא שהבעיות של הממשלות מחמירות את בעיות הבנקים, וחוזר חלילה. בעניין זה הוא מציין שיש ללמד זכות על הבנק המרכזי שפעל נכון. הבנק הגיב למשבר והצליח לשכנע את גרמניה שכדאי לממן בנקים אך לא לממן ממשלות. כך נשבר מעגל הקסמים הזה. המעגל השני קשה יותר. אירופה צריכה לצמוח לא רק במידה שתשים קץ למדיניות הצנע, אלא במידה שתוכל לעזור למדינות שרוצות לתקן את המצב הפיסקלי. לפיכך אנחנו עדיין מודאגים מהמצב בה.

     מבט לעתיד. פרופ' זוסמן מבקש לחדד את ההבחנה בין מה שרצוי לאירופה ובין מה שצפוי לה. פעמים רבות מקובל על חלק גדול מהאנשים פתרון מסוים, ובכל זאת הדברים אינם נעשים בכלל או שאינם נעשים בזמן. לפיכך ביקש פרופ' זוסמן מחברי הפאנל להתייחס לשאלה מה צפוי לדעתם לקרות.

     שיקולים פוליטיים מובילים להחלטה על שימור האירו. אחת הסוגיות המלוות שאלה זו היא הלאומנות. מדובר באותה אירופה של מלחמות העולם, וההרגשה של פרופ' ליידרמן היא שההחלטה על האירו היא החלטה פוליטית ולא כלכלית. לשיטתו, מבחינה כלכלית היה הגיוני יותר שלאיטליה היה מטבע ושער חליפין משלה. אבל על רקע מלחמות העולם גברה האינטגרציה האירופית והוחלט על האיחוד. המנהיגים של אירופה היום מזוהים עם האיחוד, ולכן הם אומרים שהם דבקים בו, ותהיה העלות ככל שתהיה. עם זאת, מציין פרופ' ליידרמן, אין לשלול שום תרחיש. רק לאחרונה היה קרע בין גרמניה לצרפת, שהן המדינות שגוש האירו תלוי בהן.

     לפירוק האירו השלכות קשות יותר מאשר לשימורו. פרופ' צידון מפריד בין השאלה אם היה נכון לעשות את האירו ובין השאלה אם נכון היום לפרק אותו. לפי עמדתו, כמות המשאבים שיאבדו מן העולם בהתפרקות האירו בשלב הזה גדולה הרבה יותר מכמות המשאבים שייעלמו אם נשמר אותו. אפילו לגרמניה יעלה יותר לפרק את האירו מאשר לשמר אותו. זאת ועוד, הגורמים שיובילו לפירוק האירו יובילו בהמשך למלחמות מכסים בין המדינות. פרופ' אייכנגרין מסכים שעלות פירוק האירו גבוהה יותר מעלות שימורו, ולכן מבחינה הגיונית יש לשמר אותו. כהיסטוריון הוא מציין שפירוק האירו יהיה מכת מוות לתהליך האינטגרציה שאירופה עוברת בחמישים השנים האחרונות. לפיכך גרמניה תעשה את הדרוש כדי למנוע את המהומה שתיווצר באירופה מפירוק האירו.

     ישראל תושפע מהמיתון באירופה. מכיוון שישראל חשופה לאירופה היא תשאב את המיתון מהאירופים. המיתון הוא ודאי, אומר פרופ' צידון, השאלה היא רק אם יהיה אסון. המשק הישראלי צריך להתכונן למיתון.

     המצב בישראל פחות טוב מאשר בשנת 2008. בארצות הברית ובאירופה החברות מתכוננות למיתון, ולכן הן אספו הרבה כסף והן עתירות מזומנים. לעומת זאת, טוען פרופ' צידון, מאחר שהמשק הישראלי עבר את המשבר של שנת 2008 ברפרוף יחסית, הוא הגביר את המינוף שלו, ולעומת שנת 2008 הוא נמצא במקום הרבה פחות טוב ביחס לאירופה ולארצות הברית. אף פרופ' ליידרמן טוען שיש גורמי סיכון רבים שלא היו בשנת 2008. לדוגמה, יש בעיות בשוק הקונצרני. מדי יום ביומו שומעים על חברות שנאלצות להנפיק בתשואות דו-ספרתיות. נוסף על כך, היה ייסוף ריאלי בשנים האחרונות, ועתיד להיות לכך ביטוי בייצוא לאירופה. זאת ועוד, המשק הישראלי במצב של חוסר ודאות. המחאה האחרונה הובילה להקמת ועדות רבות, ואלו, לטוב ולרע, יוצרות אי-ודאות. לדעת פרופ' אייכנגרין, החדשות הרעות של ישראל הן שהיא מדינה קטנה, פתוחה וקרובה לאירופה, ונוסף על כך ישנן הבעיות, שהתגלו לו לאחרונה, במגזר הקונצרני והתאגידי. לפיכך על ישראל לוודא שמערכת הבנקאות שלה מאובטחת ושהמערכת הפיסקלית מתאימה. לשם כך על קובעי המדיניות להיות גמישים ופרגמטים ולא רק אידיאולוגים.

    ולסיום נימה אופטימית. מצבנו טוב ביחס למזרח אירופה. בישראל המקור העיקרי לאשראי הבנקים הוא פיקדונות הציבור, ולא הלוואות מבחוץ. זאת ועוד, הסביר פרופ' ליידרמן, היצוא של ישראל מפולג, ורק שליש ממנו לאירופה. לפיכך הוא פחות פסימי ונשאר עם תחזית של שלושה אחוזי צמיחה לשנה.

הגיבו באמצעות הפייסבוק

תגובות

Share This:

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*